|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
בתי-תפילה יהודיים מופיעים על בולים של מדינות לא מעטות. גם מקומה של ישראל אינו נפקד, אבל דווקא מספרם של בתי הכנסת אשר הונצחו על בוליה אינו גדול יחסית
|
לבתי-כנסת יהודיים יש עדנה על גבי בולים של מספר מדינות ולכל בול כזה סיפור משלו. הגרמנים, למשל, הקדישו בול מיוחד לבית הכנסת בברלין. בול נוסף הוצא לזכר הקהילה היהודית בעיר זו ובית-כנסת שנשרף על-ידי הנאצים.
לפחות בתחום הפילטליסטי לא קיפחו הגרמנים את היהודים. כך, למשל, הם הוציאו בול מיוחד לציון "ליל הבדולח". הבול מתאר בית-כנסת עולה באש, ועליו הכתובת: "לעולם לא עוד".
הצ'כים הוציאו בול הנושא את דיוקנו של בית הכנסת "על תנאי" בפראג, שהוקם בשנת 1268, ואילו הונגריה הוציאה בול שעליו מתנוסס בית הכנסת בבודפשט.
גם מדינות אחרות, שאינן חשודות באהבה יתרה ליהודים, הלכו בדרך דומה. הודו, למשל, הוציאה בול מיוחד לציון מלאות 400 שנה להיווסדו של בית הכנסת של יהודי קוצ'ין. ספרד, בעלת המסורת הקתולית האדוקה, ארץ "האינקוויזיציה הקדושה" בעבר, הנפיקה בול שנושאו בית הכנסת ההיסטורי בטולדו.
מדינה ידידותית יותר, הולנד, הוציאה במושבתה, סורינאם, בול לכבוד בית הכנסת הפורטוגזי העתיק.
מחקר מקיף
יותר מכולן הגדילו לעשות מדינות מרכז ודרום-אמריקה. מפעם לפעם הן דואגות לטבוע בולים של בתי-כנסת יהודיים. במיוחד עושה זאת פנמה. מעניינת, לעומת זאת, העובדה כי לא ארצות-הברית, אף לא בריטניה, או צרפת, טרחו להוציא בול של בית-כנסת. גם רוסיה לא טרחה לעשות זאת ועל מדינות ערב אין כמובן להתפלא.
מטבע הדברים, לא נעלם מקומה של ישראל. אך לעומת 25 בולים של בתי-כנסת, שהוצאו על-ידי מדינות שונות, הוציאה עד כה ישראל רק 16 בולים כאלה. מצערת, אפוא, העובדה כי מספר קטן כל כך של בתי-כנסת בארץ מצאו ביטוי בבולי הדואר שלנו.
לעומת זאת ניתן לומר לזכותה של ישראל כי טרחה להוציא בולים, שנושאיהם בתי-כנסת בגולה, כמו בית הכנסת הגדול במוסקבה, בית הכנסת הגדול בקרקוב, בית הכנסת הגדול בתוניס ובית הכנסת "שארית ישראל" בניו-יורק.
|
|
הכותב הינו עיתונאי. שימש בעברו כעורך וכתב בידיעות אחרונות וב"קול ישראל".
|
|
| תאריך:
|
04/05/2007
|
|
|
עודכן:
|
04/05/2007
|
|
ראובן לייב
|
|
|
אהוד אולמרט שבר לאורך יותר מארבעים שנות הקריירה שלו כמעט כל שיא אפשרי של ציניות ועוד ידו נטויה. בצעדו האחרון הוא התעלה, לדעתי, על עצמו, ושבר את כל שיאיו: הוא החליט למנות את רב-אלוף (בדימ.) אמנון ליפקין-שחק לראש צוות מיוחד, שמתפקידו יהיה ליישם את דוח הביניים של ועדת וינוגרד.
|
|
|
|
|
זהו רגע של אמת למדינת ישראל. ביום שני השבוע, בשעה 05:00 אחר-הצהריים, הסירה ועדת וינוגרד את המסך מעל עיניהם של אזרחי ישראל. הוועדה הזכירה לנו אמת פשוטה שהיתה ברורה לכולנו בעשורים הראשונים של המדינה, אבל טושטשה ונשכחה במהלך השנים: שהקיום שלנו כאן, והשלום עם שכנינו, מותנים בראש ובראשונה בעוצמתנו.
|
|
|
|
|
מינויה של האדריכלית נעמה מליס כיועצת לענייני גשרים של הוועדה לתשתיות לאומיות, הוא אחד מינויים היותר בעייתיים שנעשו במשרד הפנים. ראשית, מליס היא שותפתו העסקית לשעבר של יו"ר הוועדה לתשתיות לאומית במשרד הפנים, שמאי אסיף, והעסקתה כיועצת הוועדה שהוא עומד בראשה מהווה לכאורה העדפת מקורבת.
|
|
|
|
|
האלוף במילואים עוזי דיין שריין את הכיכר זמן רב לפני פרסום דוח ועדת וינוגרד בעניין מלחמת לבנון השנייה. הוא יזם, ארגן ומימן עצרת מרשימה. למען הגילוי הנאות יש לומר שהתקשורת התמסרה למען ההפגנה וייחצנה אותה בהתנדבות ובשקיקה. הוא קבע שהאירוע יהיה ללא פוליטיקאים, והתקשורת שיתפה פעולה ולא הצביעה על כך שבמידה מסוימת היה כאן מסע בחירות של פוליטיקאי אחד, עוזי דיין, שרכב על גל מחאה עצום וצודק. כבעל היוזמה ובעל המאה, דיין היה גם בעל הדעה. על העצרת עצמה, יישר כוחו, בתקווה שזו תקדם את סילוקה של ממשלת קדימה מן השלטון.
|
|
|
|
|
יש בכל זאת משהו מזכך וראוי לציון במציאות הישראלית של הימים הטרופים הללו: שתיקתו של הרמטכ"ל גבי אשכנזי. מבלי לעורר גלים, ללא פמליות של עיתונאים אחריו, עם מבט מבויש משהו, אך עם ארשת פנים רצינית, עסוק אשכנזי בבנייתו של הצבא ובתיקון הליקויים שנתגלו. לא בהופעות טלוויזיוניות הוא עסוק, לא בגלגול לשון סתמית. אלא הוא ממלא אחר הציווי שיש לכל צבא: להתכונן למלחמה הבאה בתקווה שלא תהיה. ואם חלילה פרוץ תפרוץ, ידע צה"ל איך לעשות את המלאכה הכי טוב.
|
|
|
|
|
רק, לכאורה, לפי שעה
