בעצת המצביא - גבורת החיילים

יש בכל זאת משהו מזכך וראוי לציון במציאות הישראלית של הימים הטרופים הללו: שתיקתו של הרמטכ"ל גבי אשכנזי. מבלי לעורר גלים, ללא פמליות של עיתונאים אחריו, עם מבט מבויש משהו, אך עם ארשת פנים רצינית, עסוק אשכנזי בבנייתו של הצבא ובתיקון הליקויים שנתגלו. לא בהופעות טלוויזיוניות הוא עסוק, לא בגלגול לשון סתמית. אלא הוא ממלא אחר הציווי שיש לכל צבא: להתכונן למלחמה הבאה בתקווה שלא תהיה. ואם חלילה פרוץ תפרוץ, ידע צה"ל איך לעשות את המלאכה הכי טוב.

מנהיגים ככלל, ומנהיגים צבאיים, בפרט, נבחנים במידת האמון שהחיילים, החברה והמדינה כולה רוכשים להם. סוגיית המנהיגות היא סוגייה סבוכה ויש לה הבטים שונים. אין כאן המקום לדון בכל ההבטים הללו, אך נדמה שהשקט הנפשי, הצניעות ולא היהירות, חריצות ורצון עז לתקן, הן התכונות הבסיסיות של מצביא ולא גנרל. אפלטון קבע: לא כוחו הפיזי של הקברניט הספינה יאפשרו לו להיות מנהיג, לא הפופולריות שלו בעיני המלחים שלו יאפשרו לספינה לשוט בבטחה אלא ידיעתו מה טוב לספינה כולה.

לפי מיטב התרשמותי, גבי אשכנזי ניחן בתכונות אלה. יש לקוות שידע הרמטכ"ל החדש לעשות לתקון הליקויים החמורים שנתגלו במלחמה האחרונה. דוח וינוגרד חייב להיות נייר העבודה של הצבא ובראש ובראשונה, של הקברניטים.

אך, לצערי הרב התקוות מלוות בחששות רבים. הסיבה לכך היא שמלחמת לבנון השנייה לא חשפה משהו שלא ידענו עליו, אלא היא העצימה בעיה: תרבות ניהול קלוקלת המושתתת על שיטות "הסמוך" ומינויים פוליטיים לא ראויים, על חלטורות ולא פרוגרמות ברורות, על העדר אסטרטגיה ברורה והנצחתו של האלתור. מי לא התגאה ביכולתו של הצבא לאלתר? מי לא התפלא מכושר הקומבינות של הקברניטים? מי לא מחה כף למראה ה"שובבנות" של מנהיגינו?
כך גדלנו, על אתוס עקום, עד שחטפנו את פרותיו בפרצוף. לא יתכן, פשוטו כמשמעו, שבחברה כולה תשלוט תרבות קלוקלת של אי-אכפתיות, של זלזול ושל יהירות, ואילו בפוליטיקה ובצבא כולם יהיו נקיי כפיים וצחים כשלג.

מספר שנות קיומה של מדינת ישראל הוא כמעט כמספר ועדות החקירה שהיו לנו. כבר בשנות החמישים היו ועדות חקירה וועדות בדיקה בנושאים ביטחוניים, כך כוחנו עלה, ככל שהמדינה הזדקנה. ישאל האדם הסביר את השאלה המתבקשת: ומה קרה בעקבות כל אותן ועדות חקירה? משהו השתנה? הדברים תוקנו? לצערי התשובה היא לאו! ומדוע? משום שכך פועלת התרבות: מדור לדור מעבירים את עיקריה. כך גדלו כאן דורות של אנשים אשר בעיניהם "הקומבינה" היא הדרך להשיג את המבוקש, "יהיה בסדר" זו הדרך לא לעסוק בעיקר ולדחוק את הקץ ופוליטיקה רק למען משרות הוא העיקר. באווירה כזו לא ניתן לשנות כלום, כולל ועדות חקירה מן המשובחות שיש.

האם זהו כורח המציאות או שמא דברים שניתנים לשינוי? התשובה חיובית, אלא שלשם כך יש צורך במנהיגות. לצערי הרב היא חסרה. היהירות והשחצנות הגיעו לדרגה שלא ידענו אותה. הפוליטיקה הקטנה, המפלגתית, שתמיד היתה קיימת לצד הפוליטיקה הממלכתית, הפכה להיות לבולטת.

אל תוך התרבות הקלוקלת הזו נשאבו גם הצבא וגם האזרחים הפשוטים. המינויים המקצועיים של ראשי מערכת הביטחון לא נעשים על בסיס של נתונים אובייקטיביים אלא על בסיס הקרבה לפוליטיקאים אלה ואחרים. מתרבות כזו לא יכולה לצמוח תועלת. יש שיאמרו שתמיד זה היה כך. נכון, אלא שהממדים כיום הפכו למפלצתיים. למדינת ישראל אין את הלוקסוס לערוך ניסויים, במיוחד בתחום הביטחון. ניסויים לא מוצלחים עלולים להביא, חלילה לקריסתה של המדינה. אי לכך, לא ועדת וינוגרד שחקרה את התנהלותה של מלחמת לבנון השנייה היא שתביא ישועה לעם היושב בציון. יש צורך בשידוד מערכות רציני ביותר שיזעזע את המדינה וירעיד את אמות הסיפים שלה. הציבור נקרא לזעוק את זעקתו למען שינוי פני תרבות החלטורה. עלינו להתגייס כולנו למאמץ הזה כי בסופו של דבר, מדובר במדינה שלנו. וכמאמר המשורר, אין לנו ארץ אחרת.

מאז פרסום מסקנות ועדת וינוגרד המערכות כולן נכנסו להיסטריה. מחד-גיסא, יש בכך פוטנציאל לתיקון המצב באופן מהיר ונכון. מאידך-גיסא קיים חשש שמא פעם נוספת "הטייחים" יעשו את שלהם ומתחת לפסדה, הריקבון ימשיך לצמוח בשקט, עד שיתפרץ שוב. המוסדות הדמוקרטיים של ישראל חייבים להיכנס להילוך גבוה, לתקן ולשפר את אווירת הנכאים הנשמעת מכל עבר.

הציבור מבולבל ולא יודע את דרכו. אבד לו המצפן, אבדה לו התקווה. יותר ויותר אתה שומע את המנטרה הנוכחית: "מה נעשה ובמי נשים את מבטחינו? אין". אלה מילים קשות המצביעות על דיכאונה של החברה. זו מחלה מסוכנת, לכן יש לטפל בה באזמל מנתחים.

המדינה מלאה באנשים טובים, אלא שהם לא נמצאים בקדמת הבמה. גם אם נגזר עלינו לחפש אותם זמן רב, המלאכה שווה. לבסוף יימצאו כוחות הנפש וגדלות הרוח של העם כדי להצמיח מתוכו מנהיגות ראויה.

ובהשאלה של כותרת המאמר: "בעצת המנהיגים, גבורת האזרחים".