את ההערה החכמה ביותרת לטעמי בנושא ועדת וינוגרד וה"סמוך" הישראלי השמיע ד"ר יגיל לוי במוסף ערב שבת האחרון במעריב בכתבה של אריק בכר "אולמרט, תן פקודה". "אין קורלציה (התאמה) בין התהליך לבין איכות ההחלטה", ציין הד"ר יגיל.
באותה כתבה מובאת הדוגמא של ארה"ב, מרובת המומחים והיועצים, ממוסדת וסדורה, שהחלטותיה לעתים קרובות הרות אסון לעצמה. כי גם בארה"ב התפישה האישית של הנשיא והאמביציות שלו עושות אותו קשובות לנוח ולמתאים ואוטמות אותו מהקושיות הקשות.
הדינמיקה החברתית, השאיפות הכמוסות, הפוליטיקה הפנימית, המפלגתית והציבורית, הכול גובר על שיקול הדעת של המומחים שלעתים כה קרובות מציגים הערכות שונות וסותרות בכל נושא, כי גם הם בני אדם וגם להם כושר ניתוח יחסי, זווית ראיה ייחודית ובעיקר אמביציות אישיות שמיישרות קו, אפילו לא ביודעין, עם פטרוניהם. סביר שהעוצמה המיוחדת של אמריקה אינה פועל יוצא של חוכמת ההחלטה אלא של חופש הדעה והיצירה, יציבות שלטונית מאוזנת ומתמשכת וכללי משחק ברורים ויציבים.
כל הלקחים ה"מערכתיים" של ועדת וינוגרד כבר נלמדו בעבר בין ועדת אגרנט לוועדת אור. ועדת וינוגרד לא מחדשת בהם דבר. עצם העובדה שנכתבו פעם נוספת מעידה על משמעותם השולית. למעשה החלטותיה הממוצעות של מדינת ישראל, לנוכח הבעיות המפליגות בחומרתן, אפשרו למדינת ישראל בתנאים נחותים מאין כמותם להתפתח כלכלית, לקלוט עלייה עצומה, להתמודד מדינית עם עולם ציני ושווה נפש ולהצליח בהדרגה לשפר את מעמדנו המוחלט והיחסי לסביבתנו. ספק אם חברה אחרת היתה מצליחה כך.
אני סבור שהרמטכ"ל לא הבין את האיום ואת קרב היבשה בכשלון לבנון ולכן חייב היה להתפטר. אבל לזכותו של דן חלוץ יאמר במפורש שכן התעקש על דעתו - מה שהוועדה כינתה בביקורתיות "אכף את דעתו". ראוי שכולם יעמדו על דעתם בתוקף ודווקא הקצינים שנמנעו מעמידה עיקשת וברורה על דעתם ראויים לגינוי. אין זו אשמתו שלא נמצא מולו מי שישאל, יבדוק ויתעקש ושקציניו הבכירים, מטעמים שלהם, מילאו פיהם מים. העובדה שדעתו של הרמטכ"ל נמצאה שגויה אינה רלוונטית. אני משער שלו המשימה היתה התמודדות עם הגרעין האירני היינו אולי מברכים את הרמטכ"ל על עמדתו הנחרצת. דוח וינוגרד כמו דוחות קודמים שואף למושלם, לא לגחמות בני האדם.
אין לנו שום יכולת להבטיח בעתיד שאנחנו, הבוחרים, נציב בעמדות המפתח אנשים שבחוכמה, ביחסים הבין אישיים, בשאיפות היצריות ובלחצים המפלגתיים יצליחו לתת מענה טוב לכל בעיה צפויה ובלתי צפויה - בטוח שלא. גורודיש, מח"ט 7 והגיבור הלאומי של ששת הימים, כאלוף פיקוד דרום במצב אחר, ביום הכיפורים, איבד את עשתנותיו ועולמו. אותו אדם בשני מצבים ואין אחד שטוב בכל המצבים.
הנהגת המדינה במלחמת לבנון השנייה צריכה להתפטר על אף שיתכן מאוד שבמצבים אפשריים אחרים היא היתה מתפקדת אחרת וטוב מזה. כי מרצונה היא ויתרה על סדר יום מדיני, אין לה מה להציע לבד מתככים בין אישיים ומפלגתיים והיא מדרדרת את המדינה למאבק הישרדות אישי. למרות שגם ההנהגה שתבוא במקומה ודאי תעשה טעויות כהנה וכהנה.
את התרבות השלטונית לא יכולים להכתיב ועדות חקירה. להפך, הם הופכות לחלק מהתרבות השלטונית ובעיקר השיתוק השלטוני. כדי לתקן את המדינה, במידת מסוימת ולא מושלמת, צריך מבנה שלטוני אחר של הפרדת רשויות אמיתית ונציגות פרלמנטרית יחסית. ובינתיים, כמו שאומרים אצלנו - חבל על הזמן.
