הרמטכ"ל קובע באופן נחרץ: לא גייסתי מילואים מכיוון שהאווירה הציבורית, דהיינו התקשורת, קבעה כי אין קונצנזוס למהלך קרקעי. בפעם הראשונה שומע עם ישראל מי קובע כיצד תתגלגל מלחמה. האסמכתא המקצועית של הרמטכ"ל היא התקשורת וקביעותיה המלומדות מהי ביצה לבנונית ומהו ביטחון.
אם כך, טוב עשה הרמטכ"ל שהתפטר. לא מכיוון ששגה, אלא מכיוון שהוא מיותר. לא הוא קובע את העדיפויות הצבאיות ואת דרכי הפעולה, אלא התקשורת. גם שר הביטחון צריך להתפטר, לא מכיוון שאין לו מושג מה הוא עושה (ואין לו מושג) אלא מכיוון שהוא מיותר. התקשורת, הפרשנים, התחקירנים, העורכים יודעים טוב משר הביטחון מה טוב לביטחון מדינת ישראל. וכמובן שראש הממשלה הוא המיותר מכולם. הוא לא יודע מתי מלחמה היא מלחמה, מתי שעת חירום היא חירום (רמז, כאשר עשרות אנשים נהרגים בהפצצות זו מלחמה, וכאשר 300,000 אזרחים נמלטים על נפשם זה חירום) הוא סומך על הרמטכ"ל שסומך על התקשורת שתקבע מהי דפ"א אלף ודפ"א בית.
תמיד אנו שבים לאותה בעיה. מדינה שהמנהיגות שלה לא מכירה לא בריבונותה ולא בשליחותה. מנהיגות שלא מכירה בזכותו היסודית והבסיסית של העם היהודי להגן על נפשו, ובכל האמצעים. מנהיגות שחונכה על ברכי הזלזול באדמת המולדת, הלעג לניצחון, על ביזוי היהודי הריבוני. מדינה שמנוהלת על-ידי התקשורת, ולא על-ידי השליחות היסודית שלה, היות הבית הלאומי לעם היהודי בארץ ישראל. כאשר זו המנהיגות, מלחמת לבנון שתיים שלוש וארבע הן התוצאה, והיא איננה מרנינה, אלא את לבם של נאסראללה ובשאר אסאד.
