שינוי שיטת ממשל כוללת

מדינת ישראל חולה במחלה קשה, רקבון פשה בכל מערכות השלטון. הסיבות לכך הן רבות ומגוונות אך אינן חשובות כלל ועיקר. כל שיש לדעת הוא שישראל דומה לאדם בעל גידול ממאיר במוחו, ללא ניתוח נגזר דינו למות. אך אם על-מנת לנתח אדם יש צורך בהסכמתו בלבד הרי שבמקרה של מדינת ישראל יש צורך בהסכמת הגידול עצמו או ליתר דיוק שלושת הגידולים: הרשות המבצעת, הרשות המחוקקת והרשות השופטת.

בצמרת כל אחד מהגידולים הללו עומדים חדלי אישים אשר עננה של שחיתות אישית וציבורית רובצת מעל ראשיהם וכל מעיינם הוא לשמור על עמדות הכוח שלהם עבור עצמם ועבור השיכבה המצומצמת אותה הם מייצגים. כל אחד מהגידולים הללו מוכן ומזומן שיוציאו את הגידולים האחרים אך לא אותו, כוונתו של כל אחד מהגידולים היא לגדול על חשבון המקום שיפנו עבורו חבריו ואכן מרגע שהחלה הכנסת לגלות חולשה החלו בית המשפט העליון והממשלה לנגוס בסמכויותיה. מנגד כאשר שונתה השיטה ולכאורה ניתן לרשות המבצעת כוח רב יותר, נעמדה הרשות השופטת על רגליה האחוריות ולקחה לעצמה סמכויות יתר בטענה שהכל שפיט. תופעה זו היא כמובן מסוכנת, השיטה הדמוקרטית בנויה על מערכת של איזונים ובלמים בין שלוש הרשויות וכאשר אחת מהן נחלשת קיימת סכנה של מעבר לשלטון טוטאליטרי.

השיטות הדמוקרטיות השונות התפתחו על-מנת לענות לצרכים ולבעיות מיוחדות של כל אחת מהמדינות. כך האתגרים העומדים מול יפן שונים לחלוטין מאלה העומדים מול ארה"ב הן בנושאי פנים ואין בנושאי חוץ ולכן השיטות הדמוקרטיות בשתי מדינות אלה הן שונות לחלוטין. זו גם הסיבה שאנו צריכים לבחור שיטה העונה על צרכינו המיוחדים, ניתן אומנם להשאיל מעט מפה ומעט משם אך בסופו של דבר השיטה צריכה להיות יחודית לישראל בדיוק כמו שבעיותינו ואתגרנו הם יחודיים.

הרשות המבצעת

הבעיה העיקרית של הממשלות בישראל הינה שכל זמנו של ראש הממשלה מושחת על ענייני חוץ וביטחון וזו גם האג'נדה העיקרית של כל המועמדים לראשות הממשלה. אומנם ברק (בפעם הקודמת בה רץ לראשות הממשלה) ואחריו פרץ דיברו במערכת הבחירות גם על ענייני פנים אך ביום שאחרי הבחירות שכחו זאת. ברק העדיף לצאת מלבנון ולהתעסק במו"מ עם עראפת על פני פתרון בעיית האבטלה ופרץ העדיף את משרד הביטחון על פני משרד כלכלי. כל שר הרואה עצמו מועמד לקידום מתעסק אף הוא בנושאי חוץ וביטחון ומפקיר את ענייני משרדו ואין צורך להזכיר את השר שלמה בן עמי שהתעסק במו"מ עם הפלשתינים בזמן שערביי ואדי עירון חוללו מהומות והמשטרה שתחת אחריותו היתה בלתי מוכנה בעליל.

התוצאה היא הזנחה פושעת של כל ענייני הפנים במדינה, משטרה, איכות סביבה, חינוך, רווחה וכו'. תחומי הפנים שאינם מוזנחים הם אלה בהם ניתן לתת הטבות למקורבים כמו משרד התשתיות או משרד התמ"ת. מובן שבמקרים אלה עדיף היה להישאר עם הזנחה.

הדרך להתמודד עם בעיה זו ניתנת להעתקה מצרפת, שם יש נשיא האחראי על נושאי חוץ וביטחון וראש ממשלה האחראי על כל שאר הנושאים. הנשיא נבחר בבחירות ישירות ואילו ראש הממשלה ימשיך להבחר בצורה בה נבחרים ראשי ממשלה עד היום. את הנשיא תוכל הכנסת להדיח ברוב של שני שלישים מחברי הבית ואת ראש הממשלה ברוב של 61 חברים לפחות. יש כמובן להחיל גם את החוק הנורבגי האומר כי שר אינו יכול להיות חבר כנסת.

במצב זה, יבחר ראש הממשלה על מצעו בענייני פנים בלבד. זה יהיה תפקידו היחיד ושריו יהיו מקצועיים. כמו כן ניפטר מהנוהג הנלוז בו כל ח"כ מנסה לסחוט כיבודים בדמות משרת סגן שר או שר ונשיג יציבות שלטונית, שכן רוב ראשי הממשלה בארץ נופלים עקב חוסר שביעות רצון מתפקודם בענייני פנים.

הכנסת

המפלגות בארץ הן אם כל חטאת. העיסוק הפוליטי הפנים מפלגתי מבריח כל אדם טוב החושב להכנס על-מנת לשנות, רק יכניס את קצה אפו ויברח מהסירחון. המנגנונים הפוליטיים מעלים לגדולה דווקא את חסרי היכולת, האינטליגנציה והכישרון. מרכז הליכוד אומנם היה השיאן בנושא זה אך המנגנונים של המפלגות האחרות לא מפגרים אחריו בהרבה. מצד שני גם בחירות אזוריות אינן מתאימות לישראל, בארה"ב בה המדינות השונות הן הומוגניות פחות או יותר בהרכבן שיטה זו פועלת בהצלחה אך בישראל בה האוכלוסיות מעורבות אחת בתוך השנייה יוותרו מגזרים רבים ללא יצוג כלל, דבר שהוא סכנה לדמוקרטיה, שכן ידועה ומוכרת התופעה בעולם בה מגזרים חסרי יצוג פרלמנטרי מפנים את מרצם לפעולות חוץ פרלמנטריות לא חוקיות.

לכן יש צורך בשיטה אשר תבטל את הצורך במפלגות אך עדיין תיתן ייצוג הולם לכל אחד מהמגזרים בארץ. לדעתי השיטה הטובה ביותר עבורנו היא השיטה ההפוכה לזו הנהוגה. קרי, במקום שתחילה יבחרו המפלגות את נציגיהן ואח"כ נאלץ כולנו לבחור ברשימה סגורה של אנשים המתכנה 'ליכוד', 'עבודה' וכדומה, נערוך בחירות בשני שלבים אשר בשניהם ישתתפו כולם: בשלב ראשון, יבחר כל אזרח בעל זכות בחירה את המגזר אליו הוא משתייך. המגזר יכול להיות 'ציוני-דתי', 'ליברל','שמאל-סוציאליסטי' או כל מגזר אחר אך לא 'ליכוד','עבודה', קדימה וכו'.

לאחר שכל האזרחים יבחרו את המגזר אליו הם משייכים את עצמם יקבל כל מגזר מספר מקומות בכנסת על-פי גודלו. בשלב זה יוכל כל אדם להציג את מועמדותו במגזר אליו הוא משתייך וכעבור שלושה חודשים יבחר כל אזרח את נציגי המגזר שלו. יתרונותיה של שיטה זו הם גדולים: אין צורך במימון מפלגות אשר מוצצות את לשד המדינה, על-מנת להיבחר אין צורך בהשקעת כספים גדולה אשר הופכת את חברי הכנסת לבעלי חובם של בעלי ההון וקבלני קולות או התבוססות בביצה המפלגתית. אבל חשוב מכל, יווצר קשר ישיר בין חבר הכנסת לבין בוחריו. לא עוד יוכל להסתתר ח"כ מאחורי מנגנונים מפלגתיים, קבלני קולות המביאים את הטפסים בארגזים או ועדות מסדרות.

מקטרגיה של שיטה זו יאמרו כי השיטה תגרום לשבירת הכוחות הגדולים בכנסת וריסוקם לשברי מפלגות קטנות והם יצדקו, אך בשיטה בה ראש הממשלה מתעסק בעניינים אזרחים בלבד יחסי הכוחות בכנסת ישתנו לחלוטין, ראש ממשלה אשר ינהל היטב את ענייני המדינה יזכה לתמיכה גורפת מכל קצוות הבית ללא קשר לשיוכו המפלגתי או המגזרי.

הרשות השופטת

הטענות על בית המשפט הישראלי הן רבות, אך בבסיס כל הטענות הללו עומדת טענה אחת ויחידה: בתי המשפט הפכו לחונטה בה מיוצגת דעה אחת בלבד, חונטה בה חבר מביא חבר ואב מביא את בנו. עיון אובייקטיבי בטענה זו יעלה כי יש דברים בגו ובכל מקרה גם אם אין, הרי שכמאמר האימרה האנגלית 'צדק צריך לא רק להעשות אלא גם להיראות'.

הפתרון לסוגייה זו הוא בהצבת דרישות השכלה בפני השופטים: על-מנת להיות שופט שלום או שופט בבית משפט לתביעות קטנות מספיק תואר ראשון במשפטים, אם ברצונך להתמנות לבית המשפט המחוזי הואל בטובך לעשות תואר שני ועל-מנת לכהן כשופט עליון יהיה על אדם להגיש עבודת דוקטורט. בהקשר זה יש לציין כי נשיאת בית המשפט העליון הנוכחית הינה בעלת תואר ראשון במשפטים בלבד, מצב אשר במדינה מתוקנת לא יעלה על הדעת.

דרישות ההשכלה הללו יגרמו לכך שרק המוכשרים באמת יוכלו להגיע לבית המשפט העליון ויסתמו את טענותיהם של הטוענים לחוסר ייצוג. מגזר הרוצה בייצוג ישלח נא את בניו לבתי הספר למשפטים, המוכשרים שביניהם יוכלו להמשיך לתואר השני והמוכשרים שבמוכשרים יוכלו אף לעשות דוקטורט ולהגיע לבית המשפט העליון.

השיטה שהצגתי כאן לא הוצגה במלואה, בכוונה השמטתי את סוגיית הסדרת היחסים בין ראש הממשלה לנשיא, גם כך זהו מאמר ארוך. אך אין זה משנה כלל מפני שאף אחד מהגידולים הממאירים (ובמיוחד הכנסת שבכוחה לשנות את שיטת הממשל) לא יסכים לצאת מרצונו מהגוף הזה שנקרא מדינת ישראל, אך יש להזכיר להם כי כשהגוף מת הגידול מת יחד איתו. ואולי כדאי שחברי הכנסת שלנו יקחו דוגמה מהסמוראים היפנים אשר בשנת 1853 ויתרו מרצונם על כל זכויות היתר שלהם על-מנת לאפשר ליפן להפוך למדינה מודרנית. לצערנו לח"כים שלנו אין לא את הגדולה האישית ולא את האחריות הלאומית שהיו לסמוראים היפנים.