לחסל התקווה להשמדת המדינה

סגנו של ח'אלד משעל בהנהגת תנועת החמאס, מוסא אבו מרזוק, פותח בראיון המתפרסם באתר החמאס (20 במאי 2007) צוהר להבנת תפיסת העולם של החמאס ביחס לסכסוך עם ישראל. אבו מרזוק אינו מתעלם ממלחמת האחים ברשות הפלשתינית והעימות הצבאי עם ישראל, אך הוא בוחר לבסס את התבוננותו על הסכסוך דווקא מנקודת מבט היסטורית, כבסיס להשגים שהושגו עד כה ובעיקר ליעדים אותם חותרת תנועת החמאס לממש עוד בדור הנוכחי. ואלה הם הקווים המרכזיים בדבריו של אבו מרזוק:

שחרור פלשתין והחזרת כל הזכויות הלאומיות "הגזולות" הפכו בשנים האחרונות ללא ספק קרובים יותר למימוש וזאת בשל מספר גורמים שעיקריהם:

• א. קריסת כל התוכניות המדיניות ליישוב הסכסוך וליישוב הפליטים.

• ב. בשנים הקרובות יהיה רוב פלשתיני בתחומי פלשתין ההיסטורית.

• ג. הבעיה הפלשתינית הפכה מבעיה הומניטארית לבעיה של עם, זכויות ומדינה.

• ד. דרך ההתנגדות גברה על הדרך המדינית ולה שותפים כל הזרמים הפלשתינים. ההתנגדות תמשיך לפרק את המפעל הציוני ותאפשר לעם הפלשתיני להחזיר את זכויותיו "הגזולות".

• ה. בישראל צמח דור חדש של מנהיגים, שאינו דבק כבעבר במפעל הציוני בשל סיבות הקשורות למפעל הציוני עצמו ואחרות הקשורות להתפתחויות בסכסוך ובאזור.

• ו. הצבא הישראלי, שגבר על צבאות ערב, חזר ונכשל בהתמודדות עם כוח עממי חמוש ברוח של עמידה איתנה ובנחישות לנצח (אינתיפאדה, נסיגה מלבנון, נסיגה מרצועת עזה).

• ז. ארה"ב סובלת ממשבר ההולך ומעמיק העשוי לפתוח את הדרך לשינוי יחסי הכוחות במערכת העולמית ולפגיעה במידת התמיכה הבינלאומית בישראל.

אבו מרזוק מדגיש, כי הנסיגה הישראלית מרצועת עזה וקודם לכן מדרום לבנון לא הושגו באמצעות מו"מ, ועל דרך ההיגיון והניסיון ההיסטורי הניצחון המלא על ישראל יושג אף הוא בדרך זו. בעניין זה מציין אבו מרזוק, כי זכות השיבה הינה זכות אישית וקיבוצית ואיש אינו יכול לבטלה, לא בהחלטה אזורית או בינלאומית. לדבריו, לא יהיה פתרון לבעיה הפלשתינית ללא שיבת הפליטים לבתיהם וקבלת פיצויים מלאים על השנים שהם היו מחוץ לפלשתין.

סיבוב העימות הנוכחי בין ישראל לפלשתינים הינו אך שלב במסגרת מערכה כוללת בין התנועה הציונית לתנועה הלאומית - דתית הפלשתינית, המונהגת כיום ע"י החמאס, הכוח הדומיננטי כיום בזירה הפלשתינית. בניגוד לדימוי המצטייר בתקשורת, הנחישות הפלשתינית לקיים את המאבק בישראל אינה תולדה של ייאוש, דיכוי וסבל של העם הפלשתיני, שחלקו הגדול חי עדיין במחנות הפליטים צפופי האוכלוסיה. את המאבק המזוין מזינה התחושה שהלכה והתקבעה לה משנות התשעים, כי האפשרות להכריע את ישראל הינה חלום היכול להפוך למציאות עוד בדור הנוכחי. התקווה ולא הייאוש הם הכוח המניע.

מסיבה זו מעדיפה ההנהגה הפלשתינית לשמר באדיקות את מחנות הפליטים הפלשתינים כאמצעי לתעל את אנרגיות המצוקה האנושית כמקור לגיוס למאבק המזוין על בסיס "מכירת" התקווה שהגאולה לשחרור פלשתין ולחזרה לבתים המקוריים היא עניין של זמן בלבד. תנועת החמאס מחזיקה את המקל בשתי קצותיו, בקובעה כי זכות השיבה היא זכות פרטית וקיבוצית בעת ובעונה אחת. במילים אחרות, חמאס מפקיעה את זכות השיבה ומונעת בטרור מהפליטים לבחור באופציה אחרת (יישוב מחוץ לפלשתין, פיצוים) לבד משיבה לפלשתין.

הכנעת התקווה היא האתגר הישראלי העיקרי והמפתח להשגת יציבות ביטחונית. להשגת יעד זה נדרש צבא חזק, ולא פחות חשוב, רוח איתנה בעם בצדקת הדרך ובנכונות להקרבה למען עצמאות יהודית. הפתרון לבעיה הפלשתינית איננו קובייה הונגרית, שהיגיון, יצירתיות וניסוי וטעייה יפתרו אותה. במשחק סכום אפס, בו המערכה היא בראייה הפלשתינית על כל הקופה ובכל מחיר, נדרשת עוצמה רוחנית של עם, לצד מוסר לחימה גבוה במיוחד, שיבטיחו ליכוד שורות סביב המטרה המשותפת. הפגנת חולשה אידיאולוגית והססנות מתפרשת אצל הצד הפלשתיני כחלק מתהליך קריסת המפעל הציוני וכהזדמנות להגביר את לחץ הטרור על החברה הישראלית.