המילכוד של הנגבי

המינוי

הודעתו של ראש הממשלה אריאל שרון, על מינוי צחי הנגבי לתפקיד השר לביטחון פנים, הפתיעה רבים וטובים. מי שמכיר מערכות אלה מקרוב, יכול בנקל להעריך, כי הנגבי אינו המינוי האידיאלי לתפקיד זה, אם לנקוט בלשון המעטה.

בימים כתיקונם, ניתן היה לצפות מפרקליטת המדינה ובמיוחד מהיועץ המשפטי לממשלה, להתנגד למינוי זה; להצביע על חוות דעתו של היועמ"ש אליקים רובינשטיין, שאומנם שלל הגשת כתב אישום נגד הנגבי - בפרשת 'דרך צלחה', אך בד-בבד עם כך, כתב חוות דעת המאירה באור בעייתי את מעשיו של הנגבי; ובכלל, לאותת - ובזאת מתמחים הרי ראשי התביעה, כי לא יוכלו להגן על מינוי זה בבית המשפט העליון. די בכך כדי להסיר מועמדות שר. והיו דברים מעולם (רפאל איתן, ראובן ריבלין).

ובכל זאת, שאלת השאלות היא, מדוע נמנעים הפעם ארבל ורובישטיין מפני מה שנראה בעיני רבים כמהלך מתחייב. שאלה אחת, עם כמה תשובות. התשובה הראשונה לכך היא: הנגבי לא הועמד לדין, כיוון שלא נמצאו ראיות להגשת כתב אישום נגדו, ועל-כן הוא אינו פסול לכהונה - גם אם רשם רובינשטיין הערה כזו או אחרת.

התיק

התשובה השנייה, המהותית יותר, היא המדאיגה. רובינשטיין וארבל לא פעלו לפיטוריו של הנגבי מתפקיד שר המשפטים, כשהתגלתה הפרשה ובמהלכי החקירה. בניגוד לאופן שבו נהגו ארבל והיועמ"ש הקודם (מיכאל בן-יאיר) עם ד"ר יעקב נאמן. גם כאשר הוגשו עתירות, הם התנגדו לפיטוריו ו/או השעייתו מהתפקיד. אותה עת הם ניתלו באילנות גבוהים: שופטי בית המשפט העליון, ובראשם הנשיא אהרן ברק, לא מנעו באותה עת מהנגבי להמשיך ולכהן בתפקיד יושב-ראש הוועדה לבחירת שופטים. ככה ייעשה לאיש החפצים ביקרו.

בסיטואציה שנוצרה אז, כיהן הנגבי כשר עם תיק. תרתי משמע. לכן אין אולי פלא, כי הנגבי היה אז שר משפטים צייתן. הוא הקפיד לכבד את בקשותיו/הצעותיו של הנשיא ברק - בכל הנוגע למינוי שופטים; והקפיד למלא אחר בקשותיהם של רובינשטיין וארבל. העובדה שרובינשטיין חזר בו - מהחלטה קודמת שלו, החליט לגנוז את תיק החקירה בעניינו, ולאפשר, בעיתוי פנטסטי, את מינויו לשר לאיכות הסביבה בממשלתו הראשונה של שרון, מדיפה עד היום ריח רע.

המגדלור

וכאז, כך עלול להיות עתה. הביקורת נגד מינויו של הנגבי, מתמקדת בכך שהנגבי לא יוכל להיות 'מגדלור', ובאישיותו לא יוכל לעמוד כצוק איתן - למען אכיפת החוק כנגד כל אותם גנבים, פושעים ובעיקר כנגד אישי ציבור המצויים בחקירה.

אלא שהאמת כאן הינה שונה: הנגבי, ואת זאת לא קשה לנחש, עלול להפוך במהירות לשר צייתן. הוא יישר קו עם הפרקליטות ועם היועץ המשפטי לממשלה, ובמיוחד עם קציני המשטרה הבכירים.

וזה מצב בעייתי, שהרי האיש הממונה כשר לביטחון פנים, אמור לפעול, ללא מורא. בד-בבד עם סיועו באכיפת החוק, הוא אמור להגן על חשודים מפני חריצת דין, לקבוע סדרי עדיפויות נכונים במשטרה, וגם לבקר את המערכות האחרות (בהן בית המשפט, היועמ"ש ופרקליט המדינה), מקום שכשלו בתפקידם. ספק אם הנגבי, הנתון בידים של בעלי עניין במערכת המשפטית, יוכל למלא כראוי את תפקידו. לו היה מדובר בגורם חיצוני, היה ניתן בנקל לכתוב שהוא נתון למעשה לסחיטה. אך כאן מדובר בפרקליטים ובשופטים מכובדים. אם הרי לא יעזו לנהוג כך. לכן נאמר רק שהוא מוחזק במקום רגיש.