התקשורת שוב מפמפמת את השיחות עם סוריה. היא מזמנת את כל גורמי ממשלת התבוסה, ממשלת ההיתר לקסאם, כדי לשים את האקדח על השולחן. הסורים מציעים אולטימטום, נטישת הגולן מול מלחמה על הגולן. התקשורת כדרכה דורשת את המשא המתן, שבסופו נטישת הגולן, שבסופו אלפי קני ארטילריה מכוונים אל ערי ישראל ממרחק של נגיעה.
מה מלבה את החוצפה הסורית? אין ספק שמדובר בפחדנות הישראלית מהתמודדות עם איומי ארגוני הטרור על אוכלוסי ישראל. אלפי קטיושות וקסאמים היכו ומכים בישראל והרגו בה עם רב. התגרות שכזאת בסוריה גררה קבורת עשרות אלפי בני אדם תחת עירם שנחרבה. לעומת זאת ישראל הסתפקה במילים קשות ונחרצות, מספר סיכולים ממוקדים, ונאסראללה יזכור את שר הביטחון פרץ כחדל אישים עד אחרון ימיו.
ואם אזובי הקיר מפחידים את הישראלים עד משאלת מוות, מה יגידו הארזים? על כן אולטימטום, צחצוח חרבות, כיוון הכוונות, והתקשורת הישראלית תעשה את העבודה עבור משטר הרודנות הסורי. היא תפחיד את עם ישראל ותציב בפניו את הברירה: נטישת הגולן או מלחמה. כידוע אין אבן בגולן ששווה את חייו של תל אביבי אחד, שלא לדבר על הר ובקעה, גמלא וסוסיתא, קצרין ונוב ואפיקים.
אחרי שישים שנות מלחמה צריך כבר להיות ברור כי כל שטח בשליטה ערבית הוא כן שילוח כלי משחית להרג יהודים. החלופה היחידה שהתקשורת מציבה למלחמה נגד התוקפנות הערבית היא התאבדות קולקטיבית. את זה כבר ניסינו, פעמיים, בשנת 1943 ובשנת 1993, וגם זה לא מספיק כדי לרצות את הערבים. הגיעה העת שהתקשורת תפסיק לשרת את האויב. שתעסוק בחובת הממשלה להגן על יהודים, לא בדיבורים והתחנפות לרודנים אכזריים, אלא במעשים.
