המצב האמיתי

אם אי פעם ייחתם חוזה שלום של קבע בינינו לבין הפלשתינים הוא יפתח פחות או יותר במילים האלה:

"מדינת ישראל מכירה בזכויות של העם הפלשתיני על האדמות בפלשתין והעם הפלשתיני מכיר בזכויות ההיסטוריות של העם היהודי בארץ ישראל. מאחר וזכויות אלה אינן מתיישבות אלה עם אלה, ומאחר ושני העמים מעוניינים למצוא דרך לחיות ביחד בשלום בארץ, החליט כל אחד מהצדדים לוותר על חלק מזכויותיו ולהסכים לתנאים שלהלן..."

נראה לי שכמעט אין היום ישראלי שלא מוכן לקבל את הנוסח הזה. על התנאים בהמשך יכול להיות וויכוח. באותה מידה יש מעט מאוד פלשתינים שיהיו מוכנים לקבל את הנוסח הזה, ורובם לא יעיזו להביע את הסכמתם מחשש לחייהם. זו היא הבעיה האמיתית בסכסוך שלנו עם הפלשתינים. הבעיה אינה חזרה לגבולות 67, וגם לא פירוק התנחלויות. הבעיה היא חוסר הרצון של הצד הפלשתיני לוותר. בלי הסכמה עקרונית לרעיון המבוטא במילים הללו, ובלי נכונות להתפשר, לא ייתכן הסכם.

מלחמת ששת הימים יצרה את התקווה שההכרה בכך שלא ניתן יהיה לעולם לגבור על ישראל תשכנע את הפלשתינים להסכים לרע במיעוטו מבחינתם. אצל אחדים מבינינו היא אף יצרה את האשליה שהצרות של הכיבוש החדש - קרי 67, ישכיחו מהפלשתינים את הכיבוש הישן - קרי 48, וכך, ויתור על שטחי 67 יביא באופן אוטומטי לסיום הסכסוך. כל אחד ורמת התמימות שלו.

אם היה לכך סיכוי אי פעם, הרי שמאז 1992 עשינו סדרה של טעויות אשר חיזקו את הקיצוניים, ואפשרו להם להשתלט על ליבם ומוחם של רוב תושבי השטחים אותם הם מחנכים לראות ביהודים שטן, לשאוף להשמידנו ולהאמין כי הניצחון שלהם הולך וקרב. שטיפת המוח עברה את נקודת האל-חזור, אבל אצלנו יש מי שמתעקש להשלות את עצמו שהתחזקות החמאס הוא רק על-רקע השחיתויות של כמה ממנהיגי הרשות הפלשתינית. טעויות נוספות שעשינו בשנת 2000 ובשנתיים האחרונות חיזקו אצלם את ההרגשה שאין צורך להתפשר עימנו משום שזה רק עניין של זמן עד שנחוסל.

הטעויות האחרונות חיסלו את האפשרות שגורם פלשתיני מתון יוכל אי פעם בטווח הנראה לעיין לכפות את רצונו בכוח על הפלשתינים הקיצוניים, ולהביא לפתרון יציב של הסכסוך, מתוך כוונה שהפתרון היציב ייהפך עם הזמן לפתרון הקבוע.

אך הפוליטיקאים שלנו, איש איש מסיבתו הוא, ממשיכים לנגן את הפזמון הקבוע - צריך להמשיך בתהליך המדיני. איזה תהליך מדיני? עם מי? על מה? לא ברור, אבל עד אז האמירה הזו מאפשרת להם לנהל את המדינה על בסיס החלטות זמניות, שאינן פותרות דבר, כי עוד מעט הרי יתחדש התהליך המדיני.

אל תטעו בנו תקוות שווא ואל תפעלו לפי הנחות שגויות. השלום אינו בר השגה בתנאים הנוכחיים. שום קומבינה פוליטית לא יכולה לשנות את התנאים הבסיסיים ואפילו משא-ומתן רציני לא יכול ליצור תשתית שונה. יש לנהל את המצב מתוך חוסר אשליות מוחלט. לתת פתרונות מלאים למצב האמיתי הקיים, ולא למצב וירטואלי שאף פעם לא יגיע.

עד מתי? עד שנשמע שבצד השני קמה מנהיגות שמשנה את ספרי הלימוד ואת הרטוריקה התוך פלשתינית, ופלשתינים אומרים זה לזה - אין ברירה, נגזר עלינו לחיות זה לצד זה בארץ הזו. לא נוכל להגשים את חלום פלשתין הגדולה. חייבים להתפשר עם הציונים.