מחדלים שלא נלמדו

יצאנו מלבנון עם הבטחה שהחיזבאללה לא ישוב דרומה מהליטאני ולא יתפרס לאורך גבול הצפון, והנה מספר חודשים אחרי ודגליו מונפים אל מול אביבים ובמרחק נגיעה מהגבול. יצאנו עם הבטחה שייפסק החימוש הסורי-אירני לחיזבאללה, והנה מחסני החיזבאללה מתמלאים ועוברים את כמות כלי הנשק שהייתה בידיהם לפני המלחמה, בנוסף למערך בונקרים מצויד היטב שנבנה בחסות חיילי יוניפיל. יצאנו עם הבטחה שנסראללה לא יעז לצאת ממחבואו, ובינתיים מי שמתחבא ומתמגן זה ערים ויישובים במדינת ישראל. המציאות היא שכוח יוניפיל בלבנון מספק תירוץ לדיפלומטים להתמיד בחוסר מעש לגבי התחמשותו מחדש של החיזבאללה, מה עוד שנוכחותו בשטח מכבידה על יכולתה של ישראל לפעול נגד התחמשות חיזבאללה והפלשתינים בדרום לבנון. כוח יוניפיל החדש חושש להתעמת עם החיזבאללה ולעצור את זרימת הנשק לתוך לבנון והוא מנוע מלפטרל בגבול עם סוריה. בה בעת הוא מונע מכוחות צה"ל לבצע מכות מנע ואת זה לא הבינו הסטז'רים כשניהלו את המו"מ להפסקת אש, כך שאין כיום משקיף רציני בדרום שיקנה את האשליה שכוח יוניפיל החדש ו"המתוגבר" עשוי למנוע סיבוב חדש בלחימה.

אינני חסיד של מיגון ערים ויישובים בצפון הארץ ובמערב הנגב כולל שדרות. (משפט זה היה נכון עד לפני שבע שנים, אך כיום הוא נחשב בלתי מתחשב בגורלם של אזרחים) ,ושש השנים השקטות שעברו על לבנון והמלחמה שהוכרחנו להיכנס אליה, ולצערי הושפלנו בה, לא לימדה איש במערכת הביטחונית והפוליטית דבר. התקדים שנוצר בדרום לבנון נראה כקוד מוצפן ששני הניצבים בהנהגת המדינה עדיין לא למדו לפענח, וכאן טמונה הסיבה לכשל במלחמת לבנון ולהיעדר מענה מתאים לקסאמים על יישובי הנגב המערבי. אסור לתת לארגוני טרור כמו חיזבאללה וחמאס אורך נשימה, הודנה או תהדיאה, כי זהו הזמן שבו אנו מתחילים לקצץ בתקציב הביטחון, לבטל אימונים, לפטור אזרחים מחובת המילואים, בזמן שארגוני הטרור פועלים להיפך הגמור.

התעסקות הממשלה במיגון ובהברחת תושבים משדרות ותחרותם עם גאידמק מי חברתי יותר, דינם כדין ביטול כל ההכנות הצבאיות הנחוצות לעת מלחמה. אין לנו זמן להגיב ומתעסקים אך ורק בשאלה איך למגן, מאיפה לקצץ כדי שנממן את המיגון, ואיך להשיג אוטובוסים להסיע את תושבי שדרות למתקני צה"ל הרחק מביתם והפיכתם לפליטים בארצם.

מלחמת לבנון השנייה נגמרה אך ריח אבק השרפה וקולות הנפץ עדין מהדהדים בנו. עדיין הטעם הרע קורץ בקצה הלשון והבושה מסרבת לחדול. שני המנהיגים, שהאחד לא פופולרי בסקרים והשני הודח מהנהגת מפלגתו, מסרבים לוותר ומוסיפים על כשליהם בניהול המאבק בטרור. הם מתעקשים להמשיך ולספוג הפסדים מול ארגונים זוטרים, ועדין אין להם פתרון שאיננו מסתיים בראש עיריית שדרות שמתחנן בפני כל חבר כנסת כדי להביא לעירו סיוע נוסף, ולא בלשכות שפתחו השרים בשדרות לרווח פוליטי בלבד, ולא בתרומות של גאידמק ושירבו כמוהו. אבל כל אלה הם לא הפתרון שראויים לו תושבי שדרות, כי אם לא משתקים את הטרור האיסלאמי מתוך עזה, ומשמידים כל זכר לו, אין תקציב שיכול למחוק טראומה מילד, או יחזיר חלל לבני משפחתו, או יעצור את גידול אוכלוסיית ילדי הקסאמים.

הקריאה שלנו צריכה להיות לפתרון נצחי ולא לפתרונות זמניים שעתידם כעתיד גשר המכבייה. לאיש צבא בכיר כזוטר שטוען, שאין פתרון צבאי לטרור או לקסאמים, צריך לענות: "תודה, היה נעים מאוד, תזוז מתפקידך ותן למי שכן יודע לעשות את העבודה ולפעול". אם לא מחזירים את היוקרה של צה"ל ואת כוח ההרתעה של ישראל, אזי אנו צועדים להשמדה עצמית בחורבן בית שלישי שלא רק משנאת אחים, אלא מטמטום מנהיגים.