החלטות יועצנו המשפטי

• השאלה המרכזית בדיון המתנהל בפרשת הנשיא: האם מני מזוז עשה עסקת הטיעון מתוך שיקולים ענייניים, אחרי שנוכח בדלות הראיות ובסיכויי הרשעה נמוכים במקרה של ניהול משפט, וגילה בכך תבונה ואומץ-לב ציבורי ראויים לשבח - או שפעל ממניעים זרים, כגון נחיתות מול פרקליטי הנשיא, הגנה על הממסד, כניעה ללחצים, או גורמים עלומים אחרים.

• עסקת הטיעון מעוררת תהייה קשה, אחרי החלטתו להעמיד לדין את חיים רמון אך לפני חודשים ספורים, שסיכויי הרשעתו להערכת מני מזוז עצמו עמדו על כ-50% בלבד, מתוך גישה כי ראוי שבית המשפט יפסוק לגבי אשמתו.

מפליא גם העונש עליו הוסכם בעסקה, מאסר על תנאי בלבד, כאשר על רמון הוטל עונש של עבודות שרות, ואילו עופר גלזר נדון למאסר בפועל - כשעבירות שניהם נראות כמעשי תלמידי-תיכון שובבים בהשוואה למעללי משה קצב לאורך שנים ארוכות, כפי שתיאר אותם מני מזוז עצמו. חזקה עליו כי דבריו "נשיא המדינה משה קצב שיקר בעדותו, קצב הינו עבריין מין סדרתי" אינם בגדר עלילה, אלא הם מעוגנים היטב בעובדות תיק החקירה הניתנות להוכחה בבית המשפט.

שתי הפרשות הן מהתקופה האחרונה, אך בהנמקת ההחלטה על העסקה העדיף מזוז להתעלם מהן, ולהסתמך דווקא על תקדים איציק מרדכי שנדון למאסר על-תנאי בלבד לפני שש שנים.

• הנושא בו ברצוני להתמקד, שלא זכה (ולא במקרה) במקום הראוי בשיח הציבורי, הוא האם יש מקום לייחס ליועץ המשפטי לממשלתנו שיקול דעת ענייני בקבלת החלטותיו - וזאת על בסיס החלטתו ההיסטורית (ללא מרכאות) שלא להעמיד לדין את גלעד ואריאל שרון בגין לקיחת שוחד בפרשת "האי היווני", החלטה שאפשרה ביצוע ה"הינתקות" על-ידי שרון.

• עובדות שלמיטב ידיעתי אינן שנויות במחלוקת: גלעד קיבל מדודי אפל שכר חודשי של 20,000 דולר, כאשר אף לדבריו לא נדרשה ממנו שום עבודה מוגדרת, והוא רק שוטט באתרי נופש באינטרנט ללא כל מטרה תכליתית. זאת עשה בשעות הפנאי - עיסוקו העיקרי באותה העת היה ניהול חוות השקמים. בנוסף לשכר הצנוע, הובטח לו גם מענק בגובה 1.5 מיליון דולר.

מני מזוז קבע כי היה זה שכר ראוי, הולם ומקובל; מי שחושב שהיה בו משום שוחד עבור האבא שרון שכיהן באותה העת כשר החוץ, הריהו חושד בכשרים. ברור על-כן, שלא היה מקום להעמיד את אריאל שרון לדין באישום של לקיחת שוחד.

• בית המשפט העליון שדן בעתירה נגד החלטה זאת נדרש בפסק דינו שנכתב על-ידי השופט מצא לשיקוליו של מזוז: "ניתן אומנם לפקפק אם גם בבחינת עניינו של חשוד מן השורה רואה היה היועץ המשפטי לייחס משקל דומה להסברים שנתן החשוד במסגרת אמירותיו בחקירה, אף שהסבריו אינם מתיישבים עם עובדות שיש לגביהן ראיות ישירות";

וכן: "אכן, אין צריך לומר, כי ראש ממשלה המבצע עבירה צריך ליתן את הדין על עבירתו; ודינו לעניין זה אינו יכול להיות שונה מדינו של 'אחד האזרחים' ".

בסופו של דבר הצדיק בית המשפט העליון בהרכב שבעה שופטים את החלטת מזוז משום ש-"העמדתו לדין של ראש ממשלה תביא, קרוב להניח באורח מיידי, לשינויים בסדרי השלטון במדינה, ולכך עלולה להיות השפעה דרמטית על המדיניות הנוהגת לפחות בחלק מתחומי העשייה הפוליטית והציבורית, וממילא גם על מצבם של אנשים רבים מקרב הציבור". חמישה שופטים נוספים וביניהם הנשיא אהרן ברק חתמו על פסק הדין ב-"אני מסכים". הם עשו זאת ללא בושה, ידיהם לא רעדו - אך הדבר שייך לאופרה אחרת.

• "לאור" תקדים זה ניתן לקבוע חד-משמעית, כי כל מי שסבור שהיועץ המשפטי לממשלתנו מונע בהחלטותיו על-ידי שיקולים ענייניים - הריהו חושד בכשרים. בהתאם לכך צריך להתייחס לכל החלטותיו של מני מזוז.

• נקודה הראויה לציון (ואולי אף לחשבון נפש נוקב) היא הזדעקותם של רבים מאבירי הצדק והמשפט ושל הציבור הרחב כעת - לעומת שתיקתם הרועמת, או אף הצדקתם את מזוז, אז.