משפט הראווה נגד מזוז

כשאנו רואים הפגנות המוניות נגד החלטה לא להגיש כתב אישום בסעיף שאין מספיק ראיות משפטיות כדי להרשיע, אנחנו חייבים לבחון מה קרה לנו כחברה, שחלקים חשובים בה מתלבטים אם מותר או אסור לאכול חזיר אבל לא מהססת לטרוף בני אדם. חיים. בלי ראיות. בלי בסיס משפטי. בלי תשתית עובדתית המוכיחה את אשמתו מעל לכל ספק סביר.

אכן, הפרקליטות ראויה לגינוי גדול. אבל הגינוי הראוי הוא על זה שהיא לא המתינה לתוצאות החקירה והדיון המשפטי הפנימי הכולל, אלא מיהרה להכריז שיש בידיה אנס סידרתי מסוכן ובן בליעל, היושב על לא פחות מאשר כיסאו של נשיא מדינת ישראל.

היום הם מודים שהם הכריזו את ההכרזה הבומבסטית - שלא לומר המטורפת והמוטרפת הזו - מבלי שהיה להם יסוד עובדתי להאמין בהצהרה המשפטית הבכירה הזו, שכמוה כגזר דין מוות על כל אזרח, גם אם הוא לא נשיא מדינה.

וכשהוא נשיא מדינה מדובר למעשה בהוצאה להורג של כבודה של המדינה כולה. בעיני העולם כולו, ובעיני עצמה. מה-BBC ועד הניו-יורק טיימס יודעים כבר מעל מיליארד צרכני חדשות משכילים: מדינת ישראל נשלטה על-ידי אנס סידרתי. כן נכון לא נכון - על זה הם כבר לא ידווחו, זיכוי זה לא סנסציה...

לו הנשיא קצב היה תוקע לעצמו כדור בראש מרוב ייאוש ובושה, לא היינו יכולים להאשים אותו, אלא את הפרקליטות. בדיוק כפי שמי שתקע את הכדור במוח של נחקרים בכירים קודמים שהתאבדו, לא היה הם עצמם אלא היועץ המשפטי לממשלה בזמנם, שדאג להוציא אותם להורג בלא משפט, בלא ראיות, ועל בסיס השמועה והרכילות.

בכמה פרשות ניתן לקבוע בוודאות, על-פי כלל "הכוונה לתוצאה המסתברת" של המשפט האנגלי, כי בכירים ביותר בשלטון החוק רצחו אנשים בדם קר ובכוונה תחילה, על בסיס רצח האופי השיטתי והסדרתי שהם עשו לאנשי ציבור בתקשורת ובציבור - בלא משפט וכתחליף למשפט ולראיות.

התוצאה המסתברת מרצח האופי השיטתית הזה: התאבדותם של חשודים שמעולם לא הוכחה אשמתם, כגון אברהם עופר, לוינסון, מיקי אלבין ורבים אחרים ופחות ידועים (ולא אמרתי שאני מאמין שמיקי אלבין באמת התאבד. לדעתי הוא נרצח כדי להשתיק אותו בגלל חשבונות הכסף השחור שהוא נהג לנהל לבכירי מפא"י ב"נשואה").

הדם על ידיהם של בכירי שלטון החוק לא הפריע לציבור לסגוד לאוכלי האדם הללו ולקדמם עד לדרגות הגבוהות ביותר בשלטון החוק (הסדרתי שבהם, אהרן ברק, אף מונה לנשיא, עוד נשיא שכזה...). וכך גדלה לה פרא תרבות של קניבאליזם שיפוטי, שבה מפיצים שמועות חמורות המשחירות אדם וטוחנות אותו עד דק, הופכים אותו לסמרטוט זב ומצורע מבעיני הציבור ואף בעיני משפחתו, ואם זה מצליח להם הוא מתאבד, ואם לא מצליח להם אז איכשהו מתמודדים איתו בבית משפט ושם יוצא ביותר מדי מקרים -יותר מדי מקרים! - שהוא זכאי, וגם זה רק במקרים שבהם השופטים ששפטו אותו היו אמיצים מספיק ולא רעדו מפחד הציבור צמא הדם שישחט אותם (כמו שעשו ללינדנשטראוס בפרשת שומרת) על שהעיזו לזכות אדם שהם מצאו שהוא לא אשם במעשים שהפרקליטות שטפה לציבור את המוח שהם אכן עשו.

מי שחושב שאנשים זכאים או פושעים על סמך שמועות מטעם בעלי עניין המפמפמים רעל או הילת קדושה בתקשורת סביב מי שהם מעוניינים לחסל או להאדיר - טיפש ומסוכן לציבור ובעיקר לעצמו.

מי שחושב שיש לקבוע את אשמתו של אדם על סמך ידיעה בעיתון ולא על סמך ראיות משפטיות, הוא אדם רע, מתוסכל ובעיקר אידיוט.

אנסים צריך להוציא להורג. זה מה שהיה קורה במדינה לו אני הייתי מנהל אותה. בחורות המעלילות על אנשים חפים מפשע האשמות אונס בשעה שלא היה זה אונס צריך גם כן להוציא להורג, מאותן סיבות בדיוק כי מה שהן עשו זה לא פחות גרוע מאונס, בכלל לא, זה אפילו הרבה יותר גרוע, כי אונס מחסל בחורה אחת ואילו מה שהן עושות מחסל את האדם, את משפחתו, ואת אמונה של מדינה שלמה בשלטון.

אז מי כאן אשם ומי כאן צודק?

לא ניתן לקבוע אם הנשיא קצב אנס או לא. כל שניתן לקבוע הוא שהיו סיפורים מסמרי שיער על אונס והטרדות ומעשים שפלים. בכל הכבוד הראוי, סיפור על אונס זה עדיין סיפור ולא אונס, כמו שמס הכנסה זה מס ולא הכנסה. אבל חשוב גם לזכור שגם לא ניתן לקבוע אם המתלוננות שיקרו או לא.

בפרקליטות טוענים שהיו סתירות בעדויותיהן ומבחינה משפטית זה נחשב לפגיעה באמינות, אבל בחיים אין בין הזיכרון שבמוח ללשון שבפה פונקציה של copy paste וסביר להניח שכל אחד מאיתנו אם ישחזר אירועים דרמטיים או שוליים מהעבר, נספר אותם בכל פעם מחדש לכל אדם חדש שישמע את הסיפור מפינו בניואנסים שונים ואפילו בטעויות מהותיות שונות, בתום לב ובלי שהסיפור הכללי עצמו הוא שקר. הזיכרון שלנו יושפע מהתקשורת, ממאווי הלב שלנו, מההדחקות שלנו ומהנטיות שלנו, אבל מבחינה משפטית כל השופטים והפרקליטים פשוט טועים. סתירות אינן הוכחה לשקר ועקביות אינה ערובה לאמירת אמת.

זה כבר לא סוד. דיני הראיות והמשפט בכללותו אינם כלי לבירור האמת. הם אינם מסוגלים לברר את האמת אלא רק לייצר איזה סיפור מעשה שלשופט נראה שהוא אמת, על-פי התרשמותו, שהיא לא יותר שווה מהתרשמות של כל שומע ומאזין ממוצע אחר (הרי לא ברור בכלל מה כישוריו של השופט "לשפוט" ובטח לא לראות נסתרות)...

לנחש על-פי תחושות בטן ולהעניק לזה איצטלה של קביעה מתימטית זו בדיחה שמקורה באמונה תפלה והונאה מאורגנת של אנשי המשפט. "המשפט המודרני לא בנוי לקבוע מי דובר אמת אלא למי היה עורך דין טוב יותר". סתירות בין גרסאות זה לא אומר שקר.

המון גירסאות שתומכות בשקר מאורגן היטב, לעומת גירסה בודדת של עד חלש אבל דובר אמת - גם כן לא מוכיחה שקר. במשפט מע"צ, ברנס, נאפסו, נולמן, חנית קיקוס, דני כץ, פרשת קו 300 ואוטוטו זדארוב ראינו עשרות עובדי ציבור בכירים ביותר, יקירי שלטון החוק שהעידו שקר מאורגן ומתואם להפליא, אבל זה עדיין היה שקר, אל מול עדותו המבולבלת והמפוחדת והפרמיטיבית של העד שנלחם על חירותו וחפותו מהכלוב.

גם גירסה של איש חשוב ונחשב אשר נהנה מהילה ציבורית יוקרתית, מסתברת לעיתים קרובות מדי כשקר קטן ונאלח. דומני שמאז הקשבנו כולנו לקלינטון מספר לנו "מה לא היה לו עם האישה ההיא" איבדנו כבר את התמימות לגמרי. אם זה קרה שם, ולאחד כמוהו - מי זה מזוז ומי זה קצב ומי זו ביניש ומי זה אהרן ברק או כל אחד אחר מאזובי הקיר האחרים של המזרח התיכון לעומתו של נשיא ארה"ב הנערץ ביותר בכל הזמנים...

הכל כבר ראינו, שבענו ולמדנו: בבית המשפט לא מחפשים את האמת אלא השופט בסך-הכל מחפש להגיע הביתה בשלום. השיטה המשפטית המקובלת (לא רק בישראל אלא בעולם המכונה "נאור") מחפשים בסך-הכל למלא את השטאנס של נוסחת דיני הראיות כדי לצאת ידי חובה. כן אמת לא אמת - העיקר שהפנסיה של השופטת וההטבות דופקות בזמן, כל השאר שטויות. חוץ מהמשנה לנשיא בית המשפט העליון חיים ה' כהן בפרשת ברנס, לא ראינו אף שופט שהוטרד מהקביעות שהוא קבע לאחר שהוא קבע, גם כשברור היה שהוא טעה ובגדול.

אסור לפרקליטות להיגרר למשפט ההמון בידי ההמון

מבחינה מצפונית וציבורית, חייבים להיזהר אפוא מלקבוע שהמתלוננות משקרות או שקצב אנס. גם המסע התקשורתי הזה שאליו נלחץ מזוז לפינה, להוכיח את צידקת החלטתו באמצעות תיאורים פלסטיים נגדיים לאיזון מופע האימים של א' - שגוי, מסוכן ופסול.

אל לה לפרקליטות להיגרר אחר משפט ההמון ושפיטה בתקשורת. די לנו מזה. שבענו מזה. הציבור לא בקיא לנתח כדבעי את מהות הראיות, משקלם הכולל והמצטבר, ותכולתם - או לא - על מרכיבי העבירה הספציפית, על מכלול הפסיקה המעגנת אותה.

יכול מאוד להיות שהנשיא קצב אנס. יכול להיות מאוד שהוא פשוט עוד קורבן לעלילה וטריק פוליטי העושה במערכת המשפטית שימוש ציני לסיכול ממוקד.

את האמת כנראה לעולם כבר לא נדע. מה שבטוח הוא - שלא נדע אותה יותר לפי כמות המפגינות (המרשימה) בכיכרות העיר ובחוצות התקשורת. כי הן מפגינות נגד מעשים שבאמת ראוי להוקיע בכל החומרה, אבל נגד האשם הלא נכון: מזוז.

שמעתי את מזוז והסבריו. שמעתי גם את הסברם של עורכי הדין מטעמו - ערן שנדר, שי ניצן, ניזרי ועו"ד אברנאל. אני מאמין להסברים שלהם כי הם פשוט צודקים. צדק מעצבן, מקומם, מרגיז ומתסכל, אבל משפטית הם צודקים.

מי שקורא בזהירות המתחייבת את הודעתו של מזוז, ילמד שהאשם הגדול והעיקרי להחלטת הפרקליטות לשמוט את אישום האונס מכתב האישום נגד הנשיא קצב, הוא המחוקק. הכנסת. לא בית המשפט, ולא הפרקליטות. הכנסת היא שקבעה תקופת התיישנות מצחיקה לעבירה מהחמורות והמחליאות ביותר שבחוק העונשין. נגד הסעיף הזה צריך הציבור להתקומם, ולא נגד הפרקליטות שכפוייה לקיים אותו כמצוותו. אי אפשר להפגין נגד יועץ משפטי ולמחות על זה שהוא לא עבר על החוק. זהו אבסורד מסוכן.

למה אנס זכאי להתחמק מעונש אם רק עבר מספיק זמן כדי שלנאנסת יהיו סיבות טובות להדחיק ולהסתיר את הטראומה שלה? למה אונס, מבחינת חוק ההתיישנות (ובכלל) נחשב לפחות חמור מרצח ולא לחמור בדיוק כמוהו?

אכן, צודקים כל המסנגרים על מזוז, שהכי קל היה לו זה להגיש כתב אישום ושבית המשפט ישבור את הראש והוא יזכה לאהדה ציבורית בחינם. יועצים משפטיים רקובים כאלה כבר ראינו, שבענו והקאנו.

הטענה כי מזוז נסוג במקרה הזה מפני השררה גם היא איננה רצינית. קצב כבר לא אדם חזק אלא סמרטוט-אדם שאין לייחס לו כבר לא כוח, לא שררה וגם לא קשרים. לא ממנו מזוז צריך לפחד, לא ממנו מזוז יפחד, וזה נראה תלוש מהמציאות להאשים את מזוז שהוא נמנע מהגשת כתב האישום כי נכנע ל"שררה" של הנשיא הנבצר ול"יוקרה" של... קצב.

לצאת נגד מעשה ציבורי אמיץ שחייבים לשבח של פרקליט המעז לצאת נגד ההמון ולא להגיש כתב אישום כשאין ראיות להרשעה - זה מעשה נבלה. צריך לשבח אותו על זה.

להמנע מלהעביר ביקורת על הפרקליטות על ששפכה את דמו של קצב ושפטה אותו עוד בטרם התבררה אשמתו, זה עוד מעשה נבלה. אם את עו"ד ליאורה גאלט-ברקוביץ' העמידו לדין על הדלפה של דבר אמיתי שהיה בו אינטרס ציבורי חיוני, את כל הפרקליטים שתרמו להדלפה השקרית הזו צריך להכניס למאסר עולם כי הם רצחו את כבודה של המדינה כולה והבאישו אותה בעולם.

לבחורות שעברו אונס והטרדה מינית יש נסיבות מקילות לסלוח להם על שהן מחוללות את המהומה הזו ואף להבין אותן. השינאה היא עיוורת ומבחינתן כל מי שחשוד באונס חייב להיענש כנקמה על מה שעשו להן בעבר, כדי להרתיע אחרים ולאו דווקא בגלל שהוא עצמו אשם.

הבחורות הטובות והערכיות והראויות שהפגינו בכיכר הרי לא ידעו מה היה שם בלשכת הנשיא באמת. הן גם לא היו יודעות את האמת האמיתית אילו בית המשפט היה אומר כך, או ההיפך. הן היו בסך-הכל יודעות מה דעתו של השופט על סמך הראיות, בדיוק כמו שכעת הן יודעות את דעתם של משפטנים מהסוג שמרכיב את בית המשפט העליון והמחוזי: מזוז, שנדר, ניצן, ניזרי ואברבנאל.

לציבור המשפטנים ולקהל העיתונאים אסור לסלוח על שהם מלבים את יצר הנקם מעורר הרחמים הזה במקום לתעל את האגרסיות המוצדקות האלה נגד האשם האמיתי - 120 חברי הכנסת שהכשירו התיישנות כל כך לא מיושנת, על אונס.