לאורך דורות התאבל העם היהודי על המקדש שחרב ועל הארץ השוממה והבזויה. בעודם פזורים בתפוצות נשאו אבותינו את עיניהם ולבם מזרחה. דורנו זכה לשוב לחבלי נחלתו, אך שלמות הגאולה עודנה רחוקה מאיתנו.
אנו דור שנותר מבובל ויגע באמצע הדרך. כבר איננו חשים על בשרנו את ידה הקשה של הגלות, ואף לא מדמיינים את טעמה האמיתי של הגאולה.
בימי בין המצרים הללו, כשאנו ראויים להתאבל על החורבן, בעודנו נמצאים על אדמתנו, החלטתי להעמיק במשמעות האבל ולבאר את מהות אותו החורבן.
טוב ומטיב
בכדי לענות על שאלות כה מהותיות, אין לנו אלא לרדת לעומק מחשבת הבריאה, כפי שהורונו חז"ל בספרי הקבלה.
מטרת האדם היא לבוא לידי גילוי הבורא ית' בעודו מצוי במסגרת העולם הזה. דהיינו לגלותו בבחינת "טוב ומטיב", ככתוב "טעמו וראו כי טוב ה'" )תהילים ל"ד). האדם חייב להיווכח בעצמו, מתוך מחקר, יגיעה וגילוי, כי רצון הבורא הוא להשפיע אך טוב לנבראיו. כאמור יגעת ומצאת - תאמין.
הודיעונו חז"ל כי כל מה שכתוב בספרי הקודש, מתאר בעצם את פנימיותנו. כך לדוגמא כתוב בליקוטי הלכות למוהר"ן מברסלב: "ירושלים היא בחינת יראה שלמה" (הלכות ערלה ה"ב אות ב'). ירושלים מסמלת את שלמות האדם עם הבורא, כאשר הוא נמצא דבק בו ית' ומקבל את טובו. כל אימת שהאדם לא חש את הבורא כטוב ומטיב, הרי הוא נמצא בבחינת "ירושלים בחורבנה".
לפי גישתו של אלפרד אדלר (מייסד הפסיכולוגיה האינדיבידואלית), הדרך שבה האדם מפרש את הרגשותיו, מעצבת את מציאותו. כך גורס גם הרב יהודה אשלג במאמר "מהו סמכין בתורה, בעבודה", כי הרגשת האדם היא זו שקובעת את יחסו אל הבורא:
"... כשהוא [האדם] בלי חיות, הוא בבחינת רשע. מטעם שלא יכול עתה לומר, שהבורא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב. וזה נקרא שהוא נקרא רשע, מטעם שהוא מרשיע את קונו, היות שהוא מרגיש עכשיו, שאין לו שום חיות, ושאין לו במה לשמוח, שיהיה בידו להגיד, שהוא נותן עתה תודה להבורא, בזה שהוא משפיע לו טוב ועונג... כי עיקר הוא, מה שהאדם מרגיש על גופו עצמו, או שטוב לו, או שרע לו חס ושלום."
הקביעה בהרגשתנו כי הבורא פועל רע ח"ו, מעידה שטרם הגענו לדבקות עמו ית'. דהיינו אדם החש את הפועל עליו ית' כמצער ומייסר, "מרשיע" ח"ו את קונו. בקביעתנו את המציאות בצורה זו, אנו מתרחקים מהבורא ומעמיקים את הגלות והחורבן.
אם כן, על מה מתאבלים?
התפתחות הבריאה נעשית דווקא מתוך גילוי החיסרון והרצון למלאותו. ההעדר קודם להויה. חוק זה תקף הן בגשמיות והן ברוחניות. כל התחנות אותן עברנו במהלך אלפי שנים: חטא המרגלים, חורבן בית ראשון ושני, ועוד, כולן נועדו להראות לנו את מידת הריחוק שלנו מהבורא, לעורר בנו את הנזקקות בחידוש והעמקת הקשר עמו.
בכל תחנה ותחנה נתגלו רבדים עמוקים יותר של פירוד. בחורבן בית שני ניתק קליל הקשר בין נשמת האדם ליוצרה. על-מנת להגיע לתיקון, עלינו לברר את עומק הניתוק מהבורא. בכדי להיגאל מהחורבן חייבים תחילה להרגישו ולבררו כלפי המצב השלם, כיתרון האור מתוך החושך.
אם כן מהי מהות האבל שלנו? אם אנו מתיחסים לחורבן כאפיזודה שלילית בקורות העם היהודי, מבכים את הדברים הגשמיים שנלקחו מאיתנו, ולא רואים את החורבן כאמצעי למימוש מטרת הבריאה, להביא את האנושות לגילוי הבורא ית', הרי אנו מרשיעים את הבורא. אבלנו האישי על החורבן, (האבל על עצמנו) דווקא מעצים את הגלות ואת החורבן. איננו מגלים את הבורא כטוב ומטיב, וזה נקרא "שהשכינה הקדושה נמצאת בעפר".
צערנו ראוי להיות על חוסר חשיבותה של הקדושה בעינינו, על זילותה של אותה "יראה שלמה" מפניו, הקרויה ירושלים. האבל הוא על שאיננו מבקשים לקבל על עצמנו עול מלכות שמים באמת, לזכות בגילוי הבורא ית' בבחינת טוב ומטיב. אמרו חז"ל כי "כל דור שבית המקדש לא נבנה בימיו כאילו נחרב בימיו". חוסר חשיבות גילוי הבורא בקרבנו, היא היא הסיבה להמשך הגלות והרחקת הגאולה השלמה.
כותב על כך הרב ברוך שלום אשלג, בנו בכורו של הרב יהודה לייב אשלג: "אם האדם מתגבר, ומקבל על עצמו עול מלכות, אף על-פי שלא רואה שום חשיבות בכך, אבל מתאבל על זה, מדוע כל כך נסתר ממנו "חשיבותה של ירושלים", ומתפלל על זה, מדוע אין חשיבות למלכות, ומבקש מה’, שיקים את ירושלים מעפר הזה, שהיא נמצאת בה, ובשיעור שהאדם מצטער על חורבנה, הוא זוכה, שהקב”ה ישמע את תפלתו.
כותב הכוזרי כי "ירושלים תבנה כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף, עד שיחוננו אבניה ועפרה". מי ייתן ונזכה לגילוי הבורא ית' במהרה בימינו, לתקן עולם במלכות שדי, ומתוך כך נחזה בבניינה הרוחנית והגשמי של ירושלים, אמן!
אחת השגיאות החמורות ביותר של ממשלת ישראל: ההפרדה בין חטופים לחטופים, ואי-עמיד...
