מה לוולרשטיין ולנתניהו?

רגע האמת שלכם מגיע, ראשי מועצת יש"ע בעבר, בהווה ובעתיד... ועל-כן אמרו לכולנו את האמת ואת כל האמת ובקול צלול ורם: האם כאשר ניהלתם את מאבק לכאורה נגד חורבן הישובים בדרום - קרצתם עין, לא רק לקציני המשטרה והצבא (כפי שכל מצלמה ומיקרופון תיעדו למשמרת), אלא גם אל האליל החדש-ישן שלכם, בנימין נתניהו?

מסתבר שכן, וניתן לחרוץ זאת בהחלטיות גמורה. ממה נפשכם, אנשי וולרשטיין ושות': אם נתניהו היה תמיד קרוב אל ליבכם, כיצד זה לא השפעתם עליו לעצור את גלגל החורבן בדרום, בטרם החל לנוע? ולחילופין, אם האיש ההפכפך הזה איננו בשר-מבשרכם, מה לכם לרוץ עתה כבני-חסות אל חיקו האבהי?

ראשית אתוודה: מעולם לא האמנתי בכם. אכן, התרשמתי כיצד אתם מרימים קמפיין מוצלח מאוד, אולי חסר תקדים; אך כזה הנעדר לחלוטין יעדים וחף מכל מטרות. שוכנעתי כבר אז, כי לא עצמתם עין בכל הימים-הנוראים ההם. ואולם לא יכולתי להתכחש להיענות הרחבה מצד הקהילה המופלאה שלנו (יצירת-כפו ההיסטורית של הרב משה צבי נריה, שמאוחר יותר נצבעה כתום) במגמה לזעזע את הרחוב הישראלי, ומנגד - ראיתי את דלות הנהגתכם: להוביל, לנווט, לנתב עוצמות, לחולל מהפיכות.

אינני מדבר על כפר מימון. נהפוך הוא. אני אפילו מריע לכם על שיקול-הדעת האחראי שלכם בכפר מימון. החללים הוודאיים, שהיו נופלים מקרבנו (זאת על בסיס דברי-הכיבושין מצד קצין המרחב - היום סגן ניצב - שהוראתם אחת: התרת דם!) - היו מעקרים לחלוטין את המאבק ומותירים הלם ציבורי, שהיה דומה בעצמתו לאווירת הימים בעקבות רצח רבין. הלקחים הפוליטיים היו, כמובן, מוסקים נגדנו. הרוח התקשורתית הייתה, כרגיל, פסקנית: אם הציבור הכתום הגיע לידי פריצת גדר, תרתי משמע - אזי המטורפים הללו עברו את כל הגבולות...

גם אני שמעתי את דברי ההבל של הרברבן-ישראל הראל בעניין פריצת הגדר בכפר-מימון, כהטפת זקן ממרה, המתגעגע לימיו הרחוקים כראש מועצת יש"ע. אחרי מעשה, הראל גבה-הלב יכול להגיד הכל. מסתבר, כי בהשאת עצה לשר-ההיסטוריה כולנו טובים, והראל, כנראה, הוא ראש ליועצים בעניין זה. אנו חייבים להזכיר להראל, כי כשהיה עורך "נקודה", היה ביטאון המתנחלים במה רעיונית פתוחה לכל שמאלן מצוי, על-אחת-כמה-וכמה אם תחת שמו צוין שם קיבוץ אטרקטיבי... כמה התבטלות-עצמית ביטא האיש הזה בשם הציבור האמוני כולו, ומדוע על הראל להתנשא עלינו היום? מה עשינו לו?

מעבר לנקודת הרתיחה הפוטנציאלית, הרת האסון, כאמור, בכפר-מימון; היו העוצמות הכתומות כפרצי קיטור, שניתן היה להתרשם, כי בזתם לכוח המחץ, הגלום בהם. לא זאת, אף זאת: היו בשטח עוד מנהיגים ראויים, חלקם משכמם ומעלה, מכל גווני הצבע הכתום, שביקשו להשתתף בהחלטות וליטול חלק בהכרעות, ולמצער - להציב סימני שאלה על דרככם, ואתם אצתם-רצתם בשיכרון-כוח בלתי מוסבר.

כולם אמרו זה לזה: עזבו, לבטח יש להם, לראשי יש"ע, אסטרטגיה חכמה; הנשק הסודי עוד לא יצא מן המחסנים. נשק יום-הדין עתיד להכריע. אחרי ביצוע החורבן הנפשע, ניתן לומר היום על בסיס עובדות מוצקות, כי לא היו לכם במאבק המתגלגל הזה, לא יעדים קרובים ובוודאי לא מטרות רחוקות. יתירה מזו: אף לא הותרתם מקום כלשהו למשא-ומתן עם השלטונות ולהתמקחות מושכלת עמם. לדוגמא, ביטויי החרדה הגואה בקרב שרים וקצינים (במיוחד בעת גיחותיה התכופות לגוש-קטיף של ציפי לבני) - לא נוצלו לסחיטת התחייבויות רשמיות, בין השאר ביחס להותרת הישובים על תלם, כהתמודדות עם תמונת מצב עתידית.

ההתבטלות-העצמית שלכם מול אנשי הממסד והשררה לא תיסלח לכם. כחגבים הייתם בעיניהם ובעינינו. נתתם הרגשה של "משחק מכור", נוכח הנלחמים באמת-ובתמים על בתיהם. לאמתו-של-דבר, חטאכם כבד הרבה יותר: שידרתם בהתנהגותכם ובאמירותיכם הסותרות אהדדי, חוסר אמינות והעדר יושר. רוח ההתמסרות התקבלה כהד מדיווחים אותנטיים; אלו שבקעו באכזבה מרה ממכשירי הטלפון הניידים, שהוחזקו בידי בני-הנוער, הנצורים בבתי-הכנסת.

עתה קריצת העין שלכם, הוולרשטיינים, מקבלת מימדים נוספים. מילא קריצת-עין לניצב בר-לב, אבל קריצת-עין לנתניהו... האם אני חש נכון, חברים, את הלוך-הרוחות בימים ההם בזמן הזה?