שוב דופקים את השחורים

בין השנים 1940-1950 התרחשו שתי שואות. האחת: שואת יהודי אירופה, שארית הפליטה, שמשפחותיהם נרצחו, רכושם נשדד, ומגוריהם נשדדו על-ידי אחרים. השנייה שואת יהודי ארצות האיסלאם, שגורשו לאחר שאוימו ברצח, רכושם נבזז ומגוריהם נשדדו על-ידי אחרים. אם ליהודי גרמניה נתנה התראה של 6 שנים הרי שליהודי מצרים נתנה התראה של 3 ימים. פליטי שתי השואות הללו הגיעו למדינת ישראל האפרוחית, עבדו ולחמו, חלמו ובנו, והיום הם בני ובנות שמונים וישראל היא מעצמה טכנולוגית ופיננסית.

יש מבין אותם בני שמונים שלא שפר עליהם חלקם. שלא הצליחו לייצר את העושר הנדרש כדי לחיות בכבוד עת תש כוחם. וכאן פתאום שוב דופקים את השחורים. יוצאי אירופה מוכרים כניצולי השואה ודורשים בצדק, את הצדק. יוצאי ארצות האיסלאם כאילו התגלגלו בשומן כל חייהם, להם לא מגיע כלום.

הגיעה העת להפסיק את ההתבדלות, ולחבר את חלקי העם. שואת יהודי העולם במאה הקודמת חד היא. אסונם אסון כולנו. תקומתם תקומת כולנו. לא היטלר ולא חוסייני ולא עראפת הבדילו בין יהודי אשכנזי לספרדי בעת שטבחו בהם. איש לא בדק אם הריגת יהודי צנעא ובגדד היתה על-רקע אשכנזי או ספרדי. כיום אל לה לממשלת ישראל לקומם את הטינה העדתית, ולמעשה להמציא אותה מחדש. לכולם מגיע, או לכולם לא מגיע.

כאשר דנים בנושא נוולותם המחפירה של הקשישים יוצאי אירופה מיד נישאות העיניים אל גרמניה. גרמניה צריכה לשלם עבור הפשע, אם לא בליטרת הבשר, אזי לפחות בממון. כאשר מדובר בנוולותם המחפירה של יוצאי ארצות האיסלאם פתאום אין אשם, אין במי לתלות את הקולר. ובכן, גם כאן הגיעה העת לשנות ולדרוש את הפיצוי הנאות על גירוש והגליה של יהודים ששכנו אלפיים שנה בארצות שנכבשו על-ידי האיסלאם. אפשר להתחיל בהונו הכביר של יאסיר עראפת שדודו המופתי היה המניע העיקרי לשואה, זו של יהודי אירופה וגם זו של ארצות האיסלאם. אפשר גם לדרוש מאונר"א השקעה בדומה לזו שהם משקיעים בפליטים הערבים. שוויון הוא שוויון ופליטים הם פליטים.

הדיון הציבורי בפיצוי לפליטי השואה חייב לנוע לשלב הבא, הבאת כל אותם פליטים שלא שפר עליהם מזלם לרמת מחייה נאותה שלא תבייש את זקנתם, ולא תבייש את מדינת היהודים. ספרדים כאתיופים, כאשכנזים, כבבלים, כתימנים, לכולם מגיע להזדקן בכבוד במדינה אותה בנו יש מאין.