בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה שעליו מדברת התורה, אינו מזכיר כלל את הנהגתו של אבשלום בן דוד. [יח] כִּי-יִהְיֶה לְאִישׁ, בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה--אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ, בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ; וְיִסְּרוּ אֹתוֹ, וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם. [יט] וְתָפְשׂוּ בוֹ, אָבִיו וְאִמּוֹ; וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל-זִקְנֵי עִירוֹ, וְאֶל-שַׁעַר מְקֹמוֹ. [כ] וְאָמְרוּ אֶל-זִקְנֵי עִירוֹ, בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה--אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ, בְּקֹלֵנוּ; זוֹלֵל, וְסֹבֵא. [כא] וּרְגָמֻהוּ כָּל-אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים, וָמֵת, וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִקִּרְבֶּךָ; וְכָל-יִשְׂרָאֵל, יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ. מדובר בילד שזה עתה חגג בר מצווה; קודם לכן אינו בר עונשין בדיני התורה, וכמה חדשים אחרי בר מצווה – כבר אינו ברשות אביו ואמו. לכן, כל ימיו של בן סורר ומורה, אינן אלא שלושה חודשים מאחר שיגיע לגיל מצוות.

כאשר אלה התנאים להכריז על מישהו כבן סורר ומורה, מובן מדוע אומרים חז"ל: בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות. למה נכתב? אלא לומר, דרוש וקבל שכר. אבל מה כבר יש לדרוש במשהו שלא היה ולא יהיה לעולם? הנה למשל: היה אביו רוצה ואימו אינה רוצה, אימו רוצה ואביו אינו רוצה--אינו נעשה בן סורר ומורה. במקרה כזה, אין מה לבא בטענות אל הילד. אם אין הסכמה בין ההורים על דרך חינוכית – רק טבעי שהבן יהיה מבולבל וזה עלול להדרדר ח"ו. על כל פנים, לא דנים אותו על שגיאות הוריו.

ומדוע שוררת מחלוקת חינוכית בין ההורים? כי כל אחד נסחף אחר נטיותיו הטבעיות, ואלה לא בהכרח זהות אצל אנשים שונים. כאשר הוראות התורה הן המחייבות, יש סיכוי סביר שהאב והאם ידברו בקול חינוכי אחד, ואז יגדלו בנים ובנות לתפארת. אלא שזה לא כל כך פשוט, לוותר על הנטיות הטבעיות ולהכפיף את עצמי להוראות התורה. זהו שהפרשה פותחת במלחמה; כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל-אֹיְבֶיךָ, אלה הנטיות הטבעיות שלך. בכך מקדימה התורה הקדושה תרופה למכה. היא אומרת לנו מראש שמדובר במלחמה, ומנחה אותנו להמנע מאשליות אודות שלום דמיוני. התורה לא מדברת על מי שנקלע למלחמה. התורה מנחה לצאת למלחמה הזאת. לצאת מעצמי, להתגבר על הנטיה ללכת בדרך ההתנגדות הקלה, כלומר לעשות מה שנוח לי כאן ועכשיו, ובמקום זה להלחם עד שמנצחים. עד שמשליטים את השכל על הלב.

בין אם מדובר באויב הפנימי, הנטיות הטבעיות בלשוננו או היצר הרע בלשון המקובלת מקדמת דנא, ובין אם מדובר באויב חיצוני כלשהו, לא ניתן לנהל מלחמה לפני שמגדירים מיהו אויב. על כן מדגישה התורה את המלים עַל-אֹיְבֶיךָ, שהן לכאורה מיותרות. הרי לכאורה ברור שאם נלחמים, עושים את זה מול אויב. אלא שזה לא מובן מאליו ומדינת ישראל של עשרים השנים האחרונות תוכיח. ואגב 'מוּל', כתוב עַל-אֹיְבֶיךָ, לא כתוב מול וגם לא נגד. בכך מבטיחה לנו התורה כי בעצם ההחלטה לצאת למלחמה שאין צודקת וחיונית ממנה, הקב"ה יציב אותנו מעל אויבינו ואז הנצחון מובטח.

כאמור, זיהוי האויב הוא שלב טרום מלחמתי חיוני ביותר. כאשר זורמים עם הנטיות הטבעיות של הילדים ולא שמים להם גבולות ברורים, לא מייסרים אותם בלשון התורה, לא אוסרים מה שצריכים לאסור, התוצאה היא מתירנות גורפת, כולל סכינאות ונהיגה פרועה בכבישים. וכדי למנוע אי הבנות, התורה אינה מורה לנו להרוג את אויבינו. היא מצווה וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. צריכים לנצח את הנטיות הטבעיות, לשלוט בהן ולהשתמש בהן לדברים חיוביים.

הזרימה שלנו עם הנטיות הטבעיות של הילדים, שורשה בזרימה שלנו עם הנטיות הטבעיות של עצמנו. הורים ומחנכים הנלחמים עם האויב הפנימי של עצמם, המקבלים על עצמם הגבלות לנטיותיהם הטבעיות, יטילו מגבלות כאלה גם על מחונכיהם ולו רק בכח הדוגמא האישית שהם מציבים בפניהם. ואת הגישה ההפוכה אין צורך לכתוב בפירוש. היא זועקת אלינו מן הכותרות החדשותיות דבר יום ביומו.

פרשת השבוע מסיימת במצווה: יז זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. עליו מסופר (שמות יז) כי [ח] וַיָּבֹא, עֲמָלֵק; וַיִּלָּחֶם עִם-יִשְׂרָאֵל, בִּרְפִידִם. בתגובה, יוצאים למלחמה: ט וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר-לָנוּ אֲנָשִׁים, וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק; המלחמה הזאת עדיין לא נסתיימה ועל כן מצווה התורה לזכור את אשר עשה לנו עמלק ומנחה אותנו: כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל-אֹיְבֶיךָ.

וכאשר נלך בדרך זו, נזכה בע"ה לכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, באשר ישרור כאן שלום אמיתי בגאולה האמתית והשלמה. ואז באמת, סוף סוף, יהיה רק טוב ליהודים.