החייל הטוב ביותר בצה"ל

בעוזי נפגשתי לראשונה, בסידרה ליד תל ערד, שהיתה האימון הראשון שלי במילואים בכלל, מיד לאחר שיבוצי לסיירת של חטיבת הצנחנים 55'. זה היה יום הכנה מוקדם, של מ"מים וסמלי מחלקות לקראת הסדרה. את עוזי שיבצו כסמל-מחלקה למחלקתי. עד אז, לא הכרתי אותו ולא שמעתי עליו דבר. הוא היה מבוגר ממני במספר שנים. והיה בוגר הסיירת הסדירה מהמחזורים שלאחר מבצע "קדש".

כנראה מפקד היחידה ידע היטב מהו עושה בשבצו אותנו יחד. לי, היה את המוניטין שלי מהסדיר. ואת עוזי הכירו היטב ביחידה. והעריכו שאם שני משוגעים כמונו יעבדו יחד, נצליח לרסן האחד את השני, ואז יימנעו מנזקינו, ומחלקתנו והיחידה כולה, תוכלנה ליהנות רק מפירותינו. ואכן כך היה. עוזי היה פרא-אדם. לא שמע ולא פחד מאף אחד. מעולם לא הסתכל על הדרגות או התפקיד של זה שלפניו, ואם היה צריך עניינית, היה גוער ומעיר לכל אחד, יהיו אלו הרמטכ"ל או שר הביטחון בכבודם ובעצמם. הוא היה מקצוען נדיר. שלט עד לדקויות ולפרטים הקטנים ביותר, בכל כלי הנשק, מכשירי-הקשר, אמצעי-החבלה, ג'יפים, נהיגה בג'יפים, נווטים וכל שאר הפעילויות שהיחידה עשתה. היה שד באימונים, שואף לפעילות, שוקק אלי קרב, נהנה מכל עשייה והכי חשוב מבצע הכל בשלמות ובדייקנות מעוררת השתאות. הכרתי הרבה חיילים בצה"ל בתקופתי. אולם להערכתי הצנועה, עוזי היה החייל הטוב ביותר בצה"ל של זמננו.

זכור לי לילה אחד באותה סדרה. היחידה עשתה נווטי-לילה רגליים. הכנתי את הצירים למחלקה, חילקתי אותן לחוליות השונות, כל חוליה בת שלושה אנשים. לעוזי ולי השארתי את הסוף. נווט-בודד לכל אחד משנינו. זה היה אסור על-פי ההוראות, אבל מי שם. הנווט הלך לי קל. הלכתי מהר כהרגלי, הגעתי לכל הנ.צ.-ים בקלות וללא כל בעיות. חשבתי שאגיע לנקודת הסיום ראשון ואחכה לכולם. אולם מרחוק במישור, אני רואה אור. התקרבתי ומה אני רואה? מדורה ולידה יושב עוזי פיין, עטוף בעבאייה החומה שלו, מחכה לי ולכל האחרים. ואל תקלו ראש. אני נחשבתי לנווט הטוב ביותר בצה"ל בתקופתי. רק בודדים ולעיתים רחוקות, הצליחו להביס אותי במקצוע זה. והנה יושב חייל אפילו לא קצין, שדפק אותי בקלילות בהתמודדות הראשונה בינינו.

בששת-הימים, הגענו למוזיאון רוקפלר. ישבנו שם המחלקה כולה, בחדר מבוטן ובו מספר חלונות צרים. אל החלונות, הירדנים צלפו מדי פעם. נתתי הוראה לחיילים, לא להסתובב מול החלונות ולמנוע זאת מכל אחד אחר. פתאום נכנס לחדר מאיר הר-ציון. הוא הצטרף לסיירת של חטיבה 80 ובא אלינו, לצפות קצת על הגיזרה ולהתכונן למבצעים של הלילה. כולנו זיהינו אותו מיד, חוץ מעוזי. מאיר ניגש לאחד החלונות והחל לצפות על הגיזרה. עוזי בלי שום חוכמות, מיד גער בו "זוז מהחלון, אם אתה לא רוצה למות". מאיר שמגמגם קצת מאז פציעתו, השיב לו "ז-ז-זה ב-ב-ס-סדר". ועוזי כהרגלו, עונה לו "אל תגיד ז-ז-זה ב-ב-ס-סדר, זוז מהחלון!" אז החלטנו להתערב, לפני שיפרוץ עימות ולחשנו לעוזי, זה מאיר הר-ציון. עוזי התקפל, השתתק והעימות נמנע.

למחרת נכנסנו לעיר העתיקה דרך שער האריות. המשימה של המחלקה, היתה לסרוק את השטח לאורך החומה הצפונית, עד לקצה הרובע המוסלמי. המחלקה ואני הלכנו למטה בתחתית החומה. את עוזי, שלחתי עם חוליה לחומה למעלה, אמרתי לו לנוע במקביל אלינו ולסרוק את העמדות של הירדנים בחרכי הירי בחומה. באחת מעמדות אלו, הוא מצא רובה קנדי כבד של הירדנים, ששימש אותם לצליפה בנו. זה היה רובה קנדי, קצת מיושן ולא משוכלל. אבל לצליפה הוא היה מעולה. כשגמרנו את הסריקה, התמקמנו בבית של משפחה מוסלמית מהרובע. עוזי עלה לגג והחליט לנסות את הרובה הקנדי. והתחיל לצלוף איתו על כל ירחי המסגדים בעיר העתיקה. אחרי המלחמה, סיפרו לי כמה חברים מיחידות אחרות בחטיבה. סרקנו את דרום העיר והכל היה שקט. אבל היה איזה צלף שכל הזמן ירה לעברנו, פשוט פחדנו לזוז.

זמן מה לפני מלחמת ההתשה, היינו בתעסוקה בבקעת הירדן. איישנו שם מוצב, כשהאיום העיקרי מלבד קצת יריות והפגזות, היה התקפות מחבלים על המוצב. היה צורך לנהל את ההתנהגות במוצב ברגישות. קצת תקיפות, אך יחד עם זאת גם הבלגה. הרגשתי שאני מפסיק לשלוט בעוזי, בעצם אף פעם לא שלטתי בו. והשאיפה שלו לאקשיין, עלולה הפעם לקלקל. בלית ברירה וברגשות כבדים, החלפתי אותו באוטיקר. ידעתי שסמל מחלקה הוא לא יוכל להיות יותר, זה לא אחראי. אבל כחייל הוא הנכס היקר ביותר שיש לי ואשמור עליו מכל משמר.

אח"כ הלכתי לקורס מפי"ם, נפצעתי בצניחה ורק אחרי הרבה זמן חזרתי ליחידה. כשחזרתי, עוזי כבר לא היה. הסתבר, שהתחלף מח"ט ועוזי שלא הכיר אותו, אף אם היה מכיר אותו איני חושב שזה היה משנה משהו. נתן לו באיזה תרגיל חטיבתי הוראות ומשהוא לא שמע לו הוא גער בו. דני מט שהיה המח"ט החדש בחטיבה ולא הכיר את חייליה, הגיב מיד והעיף אותו מהיחידה. עוזי עבר לסיירת של חטיבה 80 . הצטערתי מאד על כך. ידעתי שלו הייתי ביחידה, הייתי שומר עליו, מרסן אותו וזה לא היה קורה. איבדתי את החייל הטוב ביותר שהכרתי בימי חיי.

במלחמת יום-כיפור, נפגשנו שוב ממערב לתעלה, בראש הגשר. עוזי כמנהגו, נהג בג'יפ. אמרתי לו, טוב לראות אותך חי. בסיירת של חטיבה 80 אז, למצוא מישהו שלא ברשימת המתים, היה מאד קשה. הסתבר שבטבח הגדול שעברה היחידה בחווה הסינית, אז עוד קראו לזה חוליות הנ"ט, הוא לא היה. הוא היה בג'יפים ולשם נסעו רק הזחלמ"ים. שמחתי שהוא חי.

שנים רבות אח"כ, כששנינו כבר פרשנו ממילואים, פגשתי בו בקיבוצו-יפעת. היתה לי שם ידידה שבאתי לבקרה. הוא סיפר לי שהוא מסגר, עובד במסגריה. הוא למיטב הערכתי מתקרב היום לשבעים. אני מאד מקווה, שביפעת שהופרטה כנראה, כדרך כל הקיבוצים, דואגים לו יפה ויתנו לו לסיים את ימיו בכבוד. מנסיוני, בקיבוצים ולא רק בהם, אנשים נוטים לשכוח עם השנים, בזכות מה ומי הם חיים כאן בארץ הזאת. אני מאד מקווה, שייתנו לו לסיים את חייו בשקט ובכבוד המגיע לו.

אוכל לאמר עליו רק זאת. אם בכל צה"ל היום, כל החיילים יהיו כמו עוזי, לא יהיה צורך בצה"ל במפקדים. הכל יעשה בלעדיהם ויותר טוב. יותר מכך, אוכל לאמר שאם כל חיילי צה"ל היו כמו עוזי, יכולנו כבר מזמן להגשים את החלום של הדתיים ולכבוש את כל ארץ ישראל השלמה מהנילוס ועד הפרת לבדנו, בלי שום עזרה מאלוהים. עם חיילים כמו עוזי, אין דבר שהוא בלתי אפשרי. הבעיה היא שבכל דור, כאלו יש רק בודדים.