מאחר שוועדת וינוגרד דנה ושולקת ברותחין כל מיני רשויות ובעלי תפקידים ממלכתיים וציבוריים, על שלא עשו את המוטל עליהם ואף פעלו ברשלנות, נביא לידיעת הקוראים את דרך פעולתה של הוועדה עצמה, זו המטיפה מוסר בראש חוצות, מבקרת רבים על מחדליהם - עד כדי גזירת גורלם האישי ללא יכולת לתקן - והיא עומדת להטיף מוסר רב עוד יותר בדוח הסופי שלה.
האזרח ק' קרא בעיתונים על כוונת הוועדה לשכור את שירותיו של עורך דין פרטי, צ"א, לייצגה בפני בג"צ, בעתירה לחייב את הוועדה במתן הזדמנות לנפגעים האפשריים, לעיין בחומר העדויות ולהתגונן. ק', שהוא עורך דין, תהה במה זכה אותו עו"ד צ"א - אשר ק' אינו מכירו ואין לו מאומה נגדו באופן אישי - שהוועדה בחרה דווקא בו, כיצד נבחר וכיצד נקבע שכרו תמורת הייצוג. שלח ק' מכתב אל הוועדה, אל מען הדוא"ל שנמסר באתר הוועדה באינטרנט. וכך הוא כתב, בשינויים המזעריים המתחייבים מעריכת הדברים ומהצגתם בפומבי:
"אינני חולק כאן על זכותה של הוועדה, להיעזר בפרקליט פרטי. אומנם יש לי השגות עקרוניות על כך, אך נניח זאת למקום אחר. אפשר היה לצפות כי ועדה כמו ועדת וינוגרד, שהעם כולו נושא עיניו בעיקר ליושרתה ולהגינותה, כמעט אך ורק לכך, תמתין להחלטה העקרונית בדבר אישור שכירתו של פרקליט פרטי, ואילו את קביעת זהותו לא תעשה על-פי היכרות אישית עימו, של חלק מחברי הוועדה או אפילו של כולם.
אין מדובר בעניין אישי של חברי הוועדה, הזקוקים לפרקליטם האישי שבו הם נותנים את אמונם, לשמירת הסודות והאינטרסים הפרטיים שלהם, אלא בעניין של המוסד הממלכתי שהוא ועדת הבדיקה, ולכן אין שום הצדקה למינויו של עורך דין המכיר אישית את החברים, בשל היכרותו זו.
אפשר היה לצפות מהיועץ המשפטי לממשלה שינחה את הוועדה, ויתנה הסכמתו לשכירת פרקליט פרטי, בתהליך שקוף, טהור וענייני של בחירת הפרקליט. אפשר בהחלט לערוך מכרז מהיר, תוך קביעת אמות-מידה מתאימות. דברים אלה ישארו בעינם, גם אם יתברר שאותו עורך דין שנבחר מתכוון לפעול בהתנדבות. באווירה השוררת כיום בציבור, ראוי כי מינוי כזה לא יעשה על-פי היכרות אישית, אלא בדרך הראויה למינוי לתפקיד ציבורי - כלומר, בהליך של מכרז".
עד כאן מכתבו של האזרח ק' אל הוועדה. המכתב נשלח בדוא"ל ביום 13 באוגוסט 2007, ועל-פי חוקי הפיסיקה והאלקטרוניקה הגיע ליעדו בו-ברגע. ואולם, חלפו 42 יום בטרם נשלחה תשובתה של הוועדה. ביום 23.9.07 נשלח אל ק' מכתב בדוא"ל, בזו הלשון:
"שלום רב,
אנו מודים לך על מכתבך מיום 13 באוגוסט 2007.
בברכה,
איילה עצמון
מזכירת הוועדה"
כך, ללא שום מענה לגופו של עניין, ואפילו ללא הבטחה כי מענה כזה ינתן אי פעם בעתיד, אולי דקה אחת לפני בוא המשיח. "אנו מודים לך על מכתבך", כאילו עניינו של ק' היה בקישוט מחשבו בתשובת הוועדה, או בהוספת עוד מכתב לערימת הפניות אל הוועדה. אין אפילו אישור, כי מזכירת הוועדה הביאה את הדברים לידיעת יו"ר הוועדה וחבריה.
ועדת וינוגרד, בכל הכבוד לחבריה באופן אישי, עשתה כאן בדיוק את הדברים שבגינם היא מוקיעה רבים וטובים בראש חוצות: סחבת מכוונת, השתמטות ממתן מענה, גרירת רגליים במטרה להפוך את העניין ללא-רלוונטי, רשלנות רבתי ובוז אינסופי לאזרח.
בסחיבת תשובתה עד לאחר שבג"צ סיים את דיוניו, שבהם היתה הוועדה מיוצגת ע"י פרקליטו הפרטי של אחד מחבריה - אין מנוס ממסקנה זו לנוכח השתיקה המוחלטת גם בקשר לכך - הפכה הוועדה את העניין ללא רלוונטי. גם מי שאינו משפטן מבין, כי כעת העניין הוא בבחינת חלב שגלש. אין מקום להגשת עתירה לבג"צ, וכבר ראינו בשבוע שעבר כי בג"צ דחה עתירה בעניין חפירות הוואקף בהר הבית, על-פי תשובת המדינה כי "העבודה כבר נעשתה, ואין עוד במה לדון". לא נעסוק כאן באותה חרפה, לכל המעורבים.
ואני פונה אל חברי הוועדה: כפי שנכתב במכתבו של ק', העם כולו נושא עיניו כמעט אך ורק ליושרתכם ולהגינותכם. קוראי דברים אלה יבינו בעצמם, מה הם הכינויים שבהם ניתן להציג את המעשה שעשיתם, ב"מריחת" העניין עד שהפך ללא-רלוונטי. הכיעור שבדבר הוא חד-משמעי: אם טענתו של ק' היתה נכונה, היה על הוועדה לבקש מבג"צ שהות למינוי פרקליט בהליך תקין. אם הטענה היתה נכונה, אך המכתב הגיעה לידיעת חברי הוועדה באיחור, היה על הוועדה לבקש סליחתו של ק' ולהתנצל על שלא הספיקו לדון בטענתו (הנכונה!) לפני הדיון בבג"צ. ולעומת זאת, אם טענתו של ק' שגויה, מן הראוי היה שלאחר השהות הארוכה ינתן לו מענה ענייני הכולל הסבר, תמציתי ככל שיהיה, ולא הבוז הקר והסתמי הנושב מתשובתה של מזכירת הוועדה.
במדינה מפגרת כמו ארצות הברית, גם אוויל וטרדן כרוני היה מקבל לפנייתו מענה ענייני, אדיב, מהיר ככל האפשר, מתנצל על כל אי נוחות או עיכוב, ורחוק מאוד מזלזול. פקידי הציבור בפשטות אינם יודעים לנהוג אחרת, שכן תלונת האזרח על יחס מתנשא, או על אחד הפגמים האחרים שפירטנו כאן - לא כל שכן על כולם - עלולה להביא לפיטוריו המיידיים.
נראה כי כבר בעבר הרחוק היו מקבילות לוועדת וינוגרד, שכן חז"ל קבעו את הכלל היפה: "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים" (בבא מציעא ק"ז). כלומר, על-פי אבן שושן: דאג לתיקון פגמיך שלך, בטרם תבוא להוכיח אחרים.
הבעיה של מתן שירותי פרקליט לאישיות ציבורית, שעניינה נדון בוועדת חקירה, אינה דבר חדש. בדיוני ועדת אגרנט, לחקירת מלחמת יום הכיפורים, ניתן לשר הביטחון משה דיין סיוע משפטי מאת מחלקת היועץ המשפטי של משרד הביטחון, ויועצו היה השופט-דהיום אליקים רובינשטיין, שהיה עובד משרד הביטחון באותם ימים.
בפני ועדת החקירה לחקירת מבצע של"ג (מלחמת לבנון הראשונה) נעזר אריאל שרון, שר הביטחון, בעו"ד דב ויסגלס, שלמיטב ידיעתי גויס לשירות מילואים לצורך זה. אותו מינוי היה הפתח להיכרות בין השניים, ולא תוצאתה.
גם ראש הממשלה אולמרט שכר לעצמו עורך דין, פרקליטו האישי עורך הדין אלי זהר, לייצגו בפני ועדת וינוגרד, וביקש מימון שכרו מקופת המדינה. כפי שפורסם, בקשתו אושרה. לעניות דעתי, הכלל צריך להיות כך: מדובר בנושא משרה הנחקר על מעשיו בתחום תפקידו, ואין זה משפט פלילי. ראוי להעמידו בפני אחת משתי האפשרויות: להיעזר בפרקליט מטעם המדינה, שיהיה עו"ד פרטי שנבחר במכרז או עורך דין משירות המדינה - ובכל מקרה פרקליט ששכרו משולם מקופת המדינה אך לא נבחר על ידו אישית. אם רצונו בפרקליט פרטי, על-פי בחירתו האישית, זו זכותו - אך אין לממן לו פרקליט כזה. בתחום זה, כבתחומים רבים אחרים, על היועץ המשפטי לממשלה ועל שאר הרשויות המוסמכות להקפיד כחוט השערה, ולמדוד לראש הממשלה בדיוק כפי שהיה מודד לפקיד הזוטר ביותר.
ואם הדברים נכונים באדם יחיד כמו אולמרט או אחר, שאפשר להבין את רצונו בפרקליט שהוא איש אמונו - מקל וחומר הם נכונים כשמדובר בוועדה בת חמישה חברים, שכל עניינם עם הפרקליט המייצגם הוא שקילת נושאים משפטיים וציבוריים, ללא שום הסתודדות חשאית או הכנה לחקירה מפותלת.
ראש ממשלת בריטניה לשעבר, הרולד וילסון, סיפר בזכרונותיו כי בתחילת כהונתו, כשעמד לנסוע לוועידת מפלגתו בברייטון, אמר לו ראש הצוות בלשכתו בערך כך: מר וילסון, זוהי נסיעה מפלגתית ולכן גם פרטית, ולפיכך אינך רשאי להשתמש לצרכיה במכונית השרד שלך. וילסון לא מחה ולא אמר דבר אלא הורה לשכור, על חשבון המפלגה, את המכוניות הדרושות למסעו של ראש הממשלה לוועידת מפלגתו.
אבל אצלנו, כאשר אפילו בארזים - ועדת וינוגרד - מלחכת השלהבת, מה יגידו אזובי השחיתות הרגילים?
