על אוגוסט והחגים ועל הדיכאון

השנה, במיוחד, התמשך לו אוגוסט העצל אל תוך ספטמבר וזלג באיטיות אכזרית לאוקטובר. הימים הללו אינם ימיהם הטובים של מופרעי-הקשב, שחווים בתקופה הזו משהו הקרוב באפיוניו לדיכאון קליני. לא, זה לא דיכאון, זה חידלון.

כמאמנת למגוון רחב של טיפוסי אישיות, יש בין המתאמנים והמתאמנות שלי גם "מופרעי-קשב" ובעלי לקויות שונות. מהם למדתי, שבעוד אני בוהה בקיפאון בעולם מבלי יכולת לזוז מהמרבץ הווירטואלי שלי על-מנת להתחיל או לסיים שום דבר - יש בין ה"נשאים" של ה"תופעה" כאלו הנכנסים למשל למשבר קיומי עמוק ושוברים את כל הכלים (נפרדים, מתחברים, מתפטרים, רבים, עוברים שינוי דרסטי ופתאומי, וכיו"ב). למה? אולי בכדי לייצר תכלית בתקופה חסרת תכלית, שבה אין לנו שום שליטה על הקֶצֶב: הוא מוכתב ע"י לוח השנה והציבור הנאמן לו.

מה עושים?

אומר לכם/ן מה לא עשיתי השנה (בניגוד לשנים קודמות): לא יצרתי תכלית לחודשיים הנוראים הללו. נכנעתי. בדרך התאכזבתי ואכזבתי את אלו שמצפים ממני לתגובתיות גבוהה מהממוצע. איפה בכלל ראיתי את הממוצע? ממעמקי הימים הנוראים אפילו לא ראיתי את ההתחלה שלו.....אז לפחות שהתובנות משם יסייעו לכולנו בשנה הבאה.

האם לכעוס על עצמי? לא. היום הוא היום הראשון של שארית חיינו. פשוט להתחיל לעשות. מה אפשר לעשות בשנה הבאה?

1) להחליט כבר עתה לקחת חופשה שנתית על הזמן הממוסמס הזה. הוא הרי לא מפתיע, אז איך זה שכל שנה אנחנו מופתעים מחדש? לקחת אחריות, מי פחות ומי יותר, ולתכנן מראש את ההיחלצות.

2) להכין משימות שלוקחות אותנו החוצה, לפגישות עם א/נשים אחרים. יש לכם פרויקטים משותפים בקנה? תאמרו לשותפים למיזם - "בוא/י נמתין לאוגוסט". אין כמו מחויבות אקטיבית עם פגישות ו-dead lines כדי לגרום לנו להיות בעשייה במקום בחידלון.

3) להחליט שנהנים מהחידלון: לסיים את כל מה שפתוח עד יולי, ואז פשוט להימרח לחודשיים, בכוונה תחילה ובשמחה גדולה. כל מה שעושים מרצון - הוא טוב. לוותר על הקונפליקטים, רגשות האשם, המבוכה, ההתחייבויות.

ועכשיו? זו תחילת הישועה. המשיח כבר כאן - קוראים לו "שגרה". נשתמע בחנוכה.