הסכנה שבהכרה בזכות השיבה

העיתונאי דני רובינשטיין במאמר בעיתון הארץ (01.10.2007) מתייחס לסוגית "תביעת השיבה" של הפליטים הפלשתינים שנידונה בשיחות בין רה"מ אהוד אולמרט ויו"ר הרשות הפלשתינית אבו מאזן. רובינשטיין מצטט מדברי אולמרט לא מכבר בישיבה של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת: "אבו-מאזן וסלאם פיאד רוצים לעשות אתנו שלום, דוגלים בפתרון שתי מדינות ותומכים בכך שישראל היא מדינה בעלת צביון יהודי". לדבריו, אי תגובתו של אבן מאזן לדברים ולביקורת כלפיו על ההסכמה להכיר בצביון היהודי של מדינת ישראל "מעניינת" והוא מציין, כי "אין זו הפעם הראשונה שמאשימים אותו בוויתור על זכות השיבה. מקורביו טוענים זה כבר, שעל זכות אי אפשר לוותר".

ישראל, אליבא דרובינשטיין, צריכה לשנות מהותית את עמדתה ולהכיר בזכות השיבה של הפליטים מתוך הנחה, כי ממילא אין היא ניתנת ליישום והפלשתינים עצמם משלימים עם עובדה זו. "אחרי 60 שנה, מדינת ישראל חזקה דיה כדי לחדול מלערער על זכות השיבה - בשעה שברור, ששיבה מעשית לא יכולה להיות", קובע רובינשטיין וגוזר גזירה שווה בין היהודים לפלשתינים. "גם אנחנו היהודים איננו מוותרים, ואיננו יכולים לוותר, על זכותנו ההיסטורית לנחלת אבותינו בחברון, שילה וענתות. אבל הרוב בישראל מוכן לוותר על הגשמת הזכות לריבונות יהודית ולהתיישבות יהודית באתרים התנ"כיים הללו. כך ביחס לפלשתינים. לרובם המכריע ברור, שאין שום אפשרות לשיבת מיליוני פליטים לבתיהם ולאדמתם ביפו, רמלה וחיפה.

האמנם מצא דני רובינשטיין את נוסחת הקסמים לפתרון בעיית הפליטים? האם מרבית הפלשתינים מוותרים הלכה למעשה על זכות השיבה כפי שהוא טוען? הנכונה טענתו שאבו מאזן סוכר פיו בנוגע לזכות השיבה כרמז ברור לשינוי במדיניותו?

בנאומו של אבו מאזן בעצרת האו"ם (29.11.2007) הוא מתייחס לסוגיית הפליטים. הוא דבק בנוסחה הפלשתינית הותיקה: "פתרון צודק ומוסכם בהתאם להחלטת עצרת הכללית (של האו"ם) מספר 194". החלטת האו"ם 194 קובעת, כי "... הפליטים אשר ברצונם לשוב לבתיהם ולחיות בשלום עם שכניהם יורשו לעשות זאת במועד המוקדם ביותר האפשרי מבחינה מעשית. בעבור רכושם של אלה אשר יעדיפו לא לעשות כן ישולמו פיצויים לפי עקרונות המשפט הבינלאומי ...".

בסעודה לשבירת צום הרמדאן שנערכה עם אישים פלשתינים מירושלים אמר אבו מאזן את הדברים הבאים (המצוטטים בעיתון "אל-שרק אל-אווסט" ב-7 באוקטובר 2007):

"אינני רוצה שלום בכל מחיר, אלא שלום כפי שקבעו החלטות הלגיטימיות הבינלאומית (קרי - האו"ם)... לא תהיה מדינה ללא ירושלים... הימים הבאים יהיו קשים (במו"מ עם ישראל)... "אנו רוצים ללא משחקי מילים בסיום הכיבוש של האדמות משנת 1967... היוזמה הערבית אשר הפכה להיות חלק ממפת הדרכים והיתה להחלטה של מועצת הביטחון מספר 1515, מדברת על פתרון צודק ומוסכם של בעיית הפליטים על בסיס החלטה 194. אם נשוב להחלטות אלה אזי נמצא פתרון צודק, ואולם האם יש הסכמה מצד הצד השני (ישראל) לפתרון הצודק (הזה)?".

דני רובינשטיין מציע לממשלת ישראל להכיר בזכות השיבה ומנסה "להרגיע", כי אין לכך כל משמעות, שהרי הפלשתינים ברובם כבר ויתרו על מימושה. בסוף שנות ה-90 טענו בכירים פלשתינים שעסקו בנושא, כי הנושא החשוב ביותר מבחינת הפלשתינים הוא עצם ההכרה הישראלית בעוול ההיסטורי שנגרם לעם הפלשתיני ב-1948 ובאחריות להיווצרותה של בעיית הפליטים. גם הם, כמו דני רובינשטיין, ניסו "להרגיע" בטענה שממילא מרבית הפלשתינים לא ירצו לממש את זכות השיבה. הכרה ישראלית בזכות השיבה עשויה לשמש בסיס להגשת תביעות של פלשתינים נגד ישראל בבית המשפט הבינלאומי בהאג בדרישה לכפות עליה את חזרתם לבתיהם ולרכושם בשטח מדינת ישראל.

יצא אפוא המרצע מן השק. גישתו של רובינשטיין נובעת ממקור אחר וממנה משתמע, כי מדינת ישראל צריכה להיות מדינה לכל אזרחיה ולא "מדינה יהודית דמוקרטית". הצביון היהודי של המדינה של המדינה יהיה תלוי בגורם הדמוגראפי וכאשר יתהפך המאזן הדמוגראפי יושם בהכרח הקץ לאופייה הנוכחי של המדינה כבית לעם היהודי. רובינשטיין מזכך את שלטון החמאס ברצועת עזה, כולל מההפיכה הצבאית האלימה בחודש יוני האחרון במהלכה בוצעו "פשעים נגד האנושות", כפי שתועדו ושודרו גם ע"י החמאס עצמו. רובינשטיין בוחר במודע לעצום עין מהמצע הגזעני, פשיסטי וטרוריסטי של החמאס ועוד ביטויים רבים וגלויים לעין לאופי הרצחני של תנועת החמאס. תחת זאת, הוא קורא לישראל לקבל את החמאס כגורם מדיני לגיטימי שזכה בבחירות באופן דמוקרטי.

גזרה שווה יש לגזור בין הטפתו של דני רובינשטיין לממשלת ישראל להכיר ב"זכות השיבה" וקריאתו להידבר עם ממשלת החמאס ויש להתייחס אליהן בחשדנות ובזהירות הראויה. ממשלת ישראל צריכה להציב מבחן פשוט למשטרו של אבו מאזן בסוגיית הפליטים ולתבוע את שיקום מחנות הפליטים כבר בשלב הנוכחי. אם יסרבו הפלשתינים לעשות כן, יהיה בכך אישור לעמדתם האמיתית, שהרי אין בשיקום המחנות משום גריעה מזכותם של הפליטים לתבוע את "זכות השיבה". וכשם שרובינשטיין תובע את ההכרה הישראלית ב"זכות השיבה" יש לדרוש מהפלשתינים שיכירו בזכות ההיסטורית של היהודים בפלשתין, ובאחריותם להיווצרות הבעיה הפלשתינית עקב אי קבלתם את החלטת החלוקה והחלטתם בסיוע מדינות ערב לנסות להשמיד את המדינה היהודית בכוח הנשק.