לדאוג ליישומן של אמנות ז'נבה

קיים תקדים לא רצוי באזורנו, לפיו כל צד 'עוצם עיניים' בפני הפרת אמנות ז'נבה על-ידי הצד השני. יש למנוע חזרת התקדים של רון ארד על-ידי מציאת דרך לאכיפת מילוין של אמנות ז'נבה, זאת על-מנת לא לאפשר עוד מצב שבו צד המחזיק באנשים של הצד השני אינו מאפשר ביקורת שתוודא את תנאי החזקתם ומצבם. מציאת הדרך היא התנאי להבטחת קיומם. באופן זה, תמנע סבל מהם וממשפחותיהם דוגמת סבלה הבלתי-נסבל זה שנים של משפחת ארד, כמו של משפחות השבויים האחרים.

רקע

סעיף 70 באמנת ז'נבה השלישית " Geneva Convention relative to the Treatment of Prisoners of War " - "האמנה בדבר הטיפול בשבויי-מלחמה" - מחייב יצירת קשר לא יאוחר משבוע מההגעה למקום השבי בין השבוי למשפחתו ובינו למרכז הצלב האדום הבינלאומי. בכך, היא אוסרת מכול וכול על צד כלשהו לשמור את העובדה ששבוי נפל בידיו בסוד.

דיני המלחמה על-פי הסכמי האג ואמנות ג'נבה חלים אליבא דמשפט הבינלאומי גם על אלה שאינם צדדים בהם (- לפיכך אינם חתומים), כמו ארגוני מחבלים.

לא משנה בידי מי מוחזק רון ארד, ועקרונית גם שאר המכוּנים "נעדרים" - אפילו אם מדובר במחבלים והללו לוחמים בלתי-חוקיים, על-פי החוק הבינלאומי ההומניטארי אין זה משחרר אותם - קל וחומר את המדינה שבתחומה הם חוסים - מהאחריות האינדיווידואלית לשלומם ולגורלם, משום שלכל שבוי יש זכויות אדם בינלאומיות שלא ניתן - ואפילו הוא עצמו יחתום על כך - לוותר עליהן.

הבעיה היסודית: המצב - שהיה, נותר ועתיד לחזור - בו שבוי מוחזק מבלי שיודעים דבר עליו, על מצבו או על קיומו. המצב האסימטרי כמובן, לגבי שבויינו שמחזיק האויב.

תקדים רון ארד מורה שמצב זה שהוא הפרה בגדול של אמנות הצלב האדום הבינלאומי - "אמנות ז'נבה" - יכול להימשך לגבי כל פרט נתון - כל קרבן נתון - משך שנים מבלי ששום צד מעורב, דוגמת ישראל, יתריע עליו. הסיבה - למרות שאין מדברים עליה! - נראית מספיק ברורה: כל צד, כולל ישראל, מפר - מי יותר, מי פחות - את האמנות האלה ולא מעוניין שתלונה על היריב תחזור כבומרנג נגדו וכך תאלץ אותו לשנות מנוהגיו. ישראל מוכנה לשלם מחיר עצום על שביב מידע עבור כל אחד מנעדריה - ולא להגיש תלונה למועצת-הביטחון של האו"ם על הפרה בגדול של אמנת ז'נבה השלישית המחייבת את הצד השובה לספק מידע זה חינם אין כסף.

יתירה מזו: גם לאפשר ביקורים של נציגי הצלב האדום, דבר שנודעת לו חשיבות עליונה להבטחת ביטחונם או נבטא מפורשות: שמירת חייהם. שוב, אותה סיבה להימנעות שצוינה: חשש מה'בומרנג' - מהשלכותיהן של תלונות נגדיות. יש לכך תוצאה קשה מצד אויבינו, החשים לנצל: השארת כל שבוי או חטוף שנופל בידם - 'נעדר', נוח לישראל הרשמית להגדיר את מי שאין ממנו שום אות - משך שנים תחת ערפל מוחלט בכל הנוגע למידע זאת בתנאי-אנוש מחפירים, כדי להביא - כמו בשוק המניות או שוק הסחורות - להאמרת מחירם.

והמחיר מאמיר יותר - כפי שכבר לימד תקדים רון ארד - ככל שחולפות שנים רבות יותר. בשוק הזה שנתוניו הם פחות או יותר נתוני שוק הקומודיטיס קבוע - בכל נקודת זמן - מחיר לכל דבר: חי, מת, ומידע ישיר או עקיף. כאשר לא כל 'הסחורה' זמינה בכל עת: 'טקטיקה טובה' היא לשמור את המלאי בסטאטוס של 'קונים בלבד', להוציא לשוק כשהמחיר מרקיע רק פיסות מידע קטועות במחירים מופקעים, ואחרי שנים רבות - אולי, כי הכלל אומר 'שמור על עמימות' 'שמור על אי-ודאות' - לחשוף את הסחורה, את ה'סטוק', כדי לקבל - 'לא משנה' באיזה מצב השתמרות היא - את המחיר העָתֵק.

ישראל - בהתנהגותה - תרמה למצב זה, כפי שתואר. ככלל, אינטרסים של מדינה - כל מדינה - ומאידך של משפחה שיש לה בן 'נעדר' או שבוי, לא רק שאינם בהכרח תואמים אלא במהותם נוגדים.

מתוך הכרה ששבוי - ובמקרה הספציפי שלהלן גם חולה - הם עוֹל, נפוליאון הורה בשנת 1799 לבצע טבח בחיילי חיל-המצב הטורקי שנכנעו ורוכזו על חוף ימה של יפו אחרי כיבושה: 2,440 שבויים, נטבחו. הוא ביקר בהמשך בחצר הארמנים - באתר מנזר ניקולאס הקדוש - את חייליו שחלו במגפת הדֶבר וטופלו שם, וכשהתכונן לנוע עם חיל-המשלוח הצרפתי שבפיקודו צפונה, לעכו, 'מובן' שאחרי הריסת ובזיזת העיר שזה לא כבר שוקמה (מדוע היה צורך בשיקומה מסביר ההמשך), ציווה להרעיל אותם.

עשרים וארבע שנים קודם לכן (1775) כדי שנבין את האווירה, כשנכבשה יפו בידי צבא הממלוכים המצריים בפיקודו של מוחמד בֶּךּ אבו דהב שגם הרסה ואגב כך טבח כמה אלפים מתושביה, נערמו גולגולות התושבים כמצבת זיכרון על גבעה, שלכן זכתה לכינוי תל א-רוס (גבעת הראשים).

לגבי השבויים, הדבר המתואר אינו בגדר חריג: רוב תולדות האנושות, חייל שנפל בידי האויב היה צפוי לאחת משתיים: מוות או עבדות. רק מאז שלהי המאה ה-19 התגבש בפראקטיקה הבינלאומית הרעיון - בשתי ועידות השלום של האג, 1899 ו-1907, בהן נקבעו חוקי מלחמה העתידים להשתלב בהמשך עם אמנות ז'נבה - לפיו חיילים הנופלים בידי האויב זכאים על-פי דין להגנה. מה שנחשב עד היום מחייב כידוע, וחל אף על אלה שאינם צדדים מתקשרים בהסכמי ז'נבה עליהם חתומות כל מדינות העולם - אמנות הצלב האדום הבינלאומי, שהתקבלו בוועידתו בשנת 1949 כלקח מזוועות מלחמת העולם השנייה ונוהגות עד היום.

ולקונטקסט שלנו

בנושא של לוחם שנִשבה - הבעיה הכרוכה בכך למדינתו - התפתח הבדל תהומי בינינו לבין אויבינו הערבים. מושג ה'שאהיד' נועד להוות פתרון מעודן: הקניית אמונה שהפרט יזכה בטובות-הנאה - נוסף על תהילה - אם יתאבד או ייהרג בקרב (- בסוכות-האבלים מחלקות המשפחות סוכריות, סמל לתודה ושמחה), זאת על-מנת להפחית את מספר ואחוז הנופלים בשבי. תוצאת-הלוואי החשובה: פיחות בערכם של אלה שנִשבו. נוכח פתרון זה שבמהותו ותכליתו הוא העדפת המדינה (הרשות, בדוגמה של הפלשתינים) על הפרט, התפתח בישראל תהליך הפוך במובהק: לחץ הולך וגובר של המשפחות שיקיריהן שבויים או 'נעדרים', המטה את הכף - עד כדי קונסנזוס לאומי - מן המדינה, קרי: האינטרסים שלה - אל החוב שהיא חבה לפרט. התהליך הזה שהנו גלוי גם לעיני אויבינו, תחת שיקדם ויחיש שחרור שבויים או 'נעדרים' עושה בדיוק ההפך הגמור: מביא להאמרת 'ערכם בשוק' תוך משחקי השהיה ופיזור עמימות על מצבם (שיהוי מכוּון של שנים!), וזה מטפס בחוסר-פרופורציה משוועת.

ניתן להציג מספרים: עסקת ג'יבריל (בין מדינת ישראל ברשות שמעון פרס לארגון הטרור של אחמד ג'יבריל החזית העממית לשחרור פלשתין), 20 במאי 1985: שחרור 1150 מחבלים שבהם 76 רוצחים וביניהם קוזו אוקמוטו ואחמד יאסין, תמורת 3 חיילים ישראלים שבויים בלבנון בידי הארגון - נסים סלאם, חזי שי ויוסף גרוף. בזאת נקבע ה'כלל' או התקדים (התעריף, במושגי-השוק): 400 אסירים תמורת חייל ישראלי אחד.

1987, השנה שלאחר נפילת רון ארד בשבי: הארגון השיעי 'אמל' דורש במשא-ומתן שהתנהל באירופה באמצעות מתווכים 3 מיליון דולר, שחרור 200 אסירים לבנונים ו-450 מחבלים פלשתינים, תמורת שחרורו של רון ארד המוחזק בידיו - עסקה אותה מעכב הדרג המדיני עקב סמיכותה לתקדים ג'יבריל והחשש מליבוי האינתיפאדה, ולפיכך מוחמצת.

במאמר מוסגר: בראייה והפרספקטיבה של היום, אלה הקשורים בנושא מודים שישראל שגתה כשלא נענתה בחיוב.

1 ביולי 1996: גופותיהם של חיילי גבעתי יוסף פינק ורחמים אלשיך שנחטפו בלבנון על-ידי החיזבאללה, מוחזרות תמורת 123 גופות של מחבלים. במקביל, החיזבאללה משחרר 19 אנשי צד"ל ותמורתם מפקד צד"ל משחרר 20 עצירים של החיזבאללה מכלא אל-חיאם ועוד 20 עצורים כמחווה.

שחרור אלחנן טננבאום וגופות שלושת חיילי צה"ל שנחטפו בהר דוב בני אברהם, עדי אביטן ועומר סואעד, 29 בינואר 2004. התמורה: כ-400 אסירים פלשתינים, 35 אסירים אחרים (- רובם לבנונים) ביניהם השיח' מוסטפה דיראני והשיח' עבד אל-כרים עובייד שנחטפו לישראל ב-89' כקלפי מיקוח להחזרת רון ארד, כשבנוסף 59 גופות של לבנונים.

מצב העניינים שהתהווה אם כן, בלתי סביר לחלוטין: הרושם הוא שהמצב דה-פאקטו הנו מעין הסכמה הדדית בין ישראל לשכנותיה/אויבותיה, בנושא שבויים/נעדרים, על פיה היא לא תתריע כאשר אלה מפירים את אמנות ז'נבה לגביה, ומאידך הם לא יגישו תלונות כאשר היא מפירה אותן לגביהם.

למרות שנורמה זו שהיא מעין 'הסכמה שבשתיקה' אינה הסכם, היא מהווה בכל זאת מעשה העוקף את אמנות ז'נבה ובצורה כה-ניכרת, שאלה למעשה אינן קיימות בשטח ואינן נהוגות. הסכמים בין צדדים הסותרים את אמנות ג'נבה או אינם במתאם איתן, הן מעשה אסור כמצוין במפורש באמנות.

אם כן: בשל המעין הסכמה ההדדית הרווחת באזורנו לפיה אין מתריעים על הפרת אמנות ז'נבה (נורמה מנוגדת לאמנות), חיילינו שיוצאים לפעולה אינם מוגנים על-ידי אמנות ז'נבה שלמעשה אינן מיושמות, כאשר הדבר היחיד שמגן עליהם ושומר על חייהם - היה ויפלו בשבי - הוא ערכם בשוק. אבל הדבר ששומר עליהם, גם מאריך את תקופת שביים ללא כל הגבלת זמן כפי שהוכח עם רון ארד. 'שומר על חייהם' גם הוא בעירבון מוגבל: כי היותו של מוחזק מת, נשמר בסוד כמוס כדי להשיג עבורו בהסכם מחיר של סחורה חיה.

הפרת אמנות ז'נבה היא למול עינינו: עד לרגעים אלה, לא הותר לנציגי הצלב האדום הבינלאומי לבקר את גלעד שליט, אהוד גולדווסר ואלדד רגב וכך אין שום מידע על מצבם.

המצב היום הוא שככל שמחכים יותר עם השבוי הישראלי, ובמקביל מונעים אינפורמציה (עבירה מובהקת על אמנות ג'נבה!), הוא 'משתבח' וערכו עולה. כאשר לכל פיסת-מידע, גם כן יש תג מחיר המאמיר ככל שמשהים אותה. הערך כיום, פר שבוי/נעדר, יכול להיות מבוטא בשלושה מרכיבים: כך וכך מאות שבויים שבידינו, ייתכן סכום-כסף (במיליוני דולרים), ושאלה פתוחה אם לא ויתורים אחרים אותם אין מגלים לנו.

החיסיון המוחלט שמטילים אויבינו השובים בכל הנוגע לשבויים שבידם תוך הפרה מכל-וכול של אמנת ג'נבה השלישית שתכליתה להגן על שבויי מלחמה, גורם לכך שישראל שאינה מוחה מוכנה לשלם יותר, ככל שהחיסיון ממושך ועמוק יותר. תקופת השבי הממושכת מהווה סיכון הולך וגובר לשבויים, שאין פיקוח כלשהו על מצבם. ולגבי המחיר המאמיר: השאלה עדיין פתוחה, אם מדינת ישראל תוכל לעמוד בו גם בעתיד.

תהיה אשר תהיה התועלת שישראל מפיקה משבויים - או 'עצורים' או 'אסירים' כהגדרתם הרשמית של המחבלים שנתפסים - שבידיה או כל תועלת אחרת לאור אי-יישומן של אמנות ז'נבה באזור, היא לא משתווה לנזק שגרמו לה - ועוד יגרמו לה - אויבינו בשל כך.

ה'הסכמה' הזו שבשתיקה לפיה אין מתריעים על הפרת האמנות, היא בהחלט עסק לא טוב לישראל. גם קשה לקבל או להבין איך לא הכריעה את הכף העובדה שבמובהק, אויבינו מפירים אותן - לאין ערוך! - יותר מאיתנו: איך אפשר להשוות את ההפרות המינוריות יחסית שלנו, לעומת פשעי המלחמה של ארגוני הטרור שהם - והרשות הפלשתינית שסיכוליה בפירוש לא מרשימים - 'שמים פס' על האמנות: פיגועי הירי, פיגועי המתאבדים, ירי הטילים שאינו חדל, נגד אוכלוסיה אזרחית במתכוון. האם, תחת מעגל הקסמים המואץ של ההפרות וההידרדרות הנראית ללא תחתית לא עדיף שישראל תקרא להחזרת השפיות באזור, קרי: אכיפת אמנות ז'נבה? באזור שנכנס - נכון שבאופן אטי מדיי - להסכמי שלום חובה להשיב את אמנות ג'נבה, וככל שמוקדם יותר כן ייטב - לישראל אין מה להפסיד, היא תוכל לצאת רק נשכרת.

לשוב ולהתמקד בסוגיית השבויים, אסיים בפסקה מהקמפיין (- להלן): איך משפחת כל חייל וקצין בצה"ל יכולה 'לסמוך', והלוחמים עצמם להמשיך ולמלא את משימות צה"ל, אם אין הם משוכנעים במאת האחוזים שבמידה וייפלו בשבי, מדינת ישראל תעשה - לשם שינוי! - הכול - הכול פירושו בגלוי ומעל במות בינלאומיות! - כדי שיישבר אחת ולתמיד התקדים הארור, ולא יופרו אמנות ז'נבה גם לגביהם