ארגון זכויות האדם "בצלם" פרסם (אוקטובר 2007) מסמך תחת הכותרת
"עדות: חולה סרטן נפטר לאחר שחיילים במחסום מנעו את פינויו לבית חולים, מחוז טול-כרם, 15.9.07".
עיקרי העדות בצלם מביא את עדות אחי הנפטר, עבד אל-פתאח יונס, על הנסיבות שהביאו לטענתו למותו סמוך למחסום צה"ל. להלן עיקרי העדות:
תאריך האירוע: ה-15 בספטמבר 2007
מקום המגורים של עבד אל-פתאח יונס: מחנה הפליטים נור אל-שמס הגובל מצפון מזרח בעיר טולכרם.
מצב בריאותו של האח מוחמד יונס: "חולה בסרטן בראש, והרגיש כאבים חזקים בבטן".
שעה: 11:25 - הגעה למחסום צה"ל מדרום לטולכרם (מחסום ג'בארה):
פרטי האירוע במחסום: עבד אל-פתאח מבקש מהחיילים שיאפשרו לו להסיע את אחיו לבית החולים אל-מטלע (אוגוסטה ויקטוריה) בירושלים, ומסביר להם זו כי מדובר בבקשה דחופה, שכן "מצבו הבריאותי הדרדר". החיילים ע"פ העדות לא אפשרו את מעבר המכונית בה נסע האח החולה הסופני והורו לעבד אל-פתאח לשוב על עקבותיו. עבד אל-פתאח מדגיש בעדותו, כי חזר והבהיר לחיילים כי "המצב הבריאותי של אחיו לא טוב וכי הוא חייב להגיע לבית חולים".
שעה: 11:50 - החיילים לוקחים את התעודות של הנוסעים לבדיקה ביטחונית.
שעה: 12:10 - מצבו של מוחמד יונס מחמיר והוא "מאבד את ההכרה". עבד אל-פתאח מבקש מהחיילים את המסמכים כדי לנסוע לבית החולים בטולכרם או להזמין אמובלנס. החיילים מזעיקים אמבולנס.
שעה 12:35 - אמבולנס ישראלי מגיע למחסום וקובע את מותו של מוחמד יונס (70 דקות לאחר ההגעה למחסום).
שעה 12:50 - אמבולנס פלשתיני מגיע למחסום לקחת את הגופה לטולכרם.
העדות מוצגת באתר הרשמי של בצלם על-מנת להמחיש את הפגיעה של צה"ל בזכות הפלשתינים לקבל טיפול רפואי הגובה לעיתים מחיר כבד בחיי אדם. לצד העדות מופיעים הקישורים הבאים: "רקע בנושא פגיעה בזכות לטיפול רפואי", "רשימת פלשתינים שמתו לאחר עיכוב טיפול רפואי בשטחים" ו"עדויות בנושא".
גובה העדות עבד אל-כרים סעדי, אף הוא תושב מחנה הפליטים נור אל-שמס, אינו מוסר נתונים על המקום ממנו יצא הרכב ובו החולה הסופני. יש להניח, כי מדובר במחנה הפליטים נור אל-שמס (שם מתגורר האח) או בעיר טולכרם, שכן כיוון הנסיעה היה מצפון לדרום העיר.
האם גביית העדות הייתה רשלנית? העדות, כפי שמובאת באתר בצלם, מעוררת תמיהות רבות שלא נבדקו כראוי בגביית העדות, ויש לברר אותן, כפי שיובא להלן:
עבד אל-פתאח היה מודע, כך על-פי דבריו, למצבו הקשה ביותר של אחיו החולה הסופני. אם כך הדבר לא ברור מדוע בחר עבד אל-פתאח להסיע את אחיו דווקא לבית החולים אל-מטלע שבירושלים, הכרוך בנסיעה ארוכה (כ-80 דקות לפחות) בצירי התנועה הצרים והמפותלים של הגדה המערבית. החלטתו נראית תמוהה עוד יותר לאור היותו מודע לקיומם של מחסומי צה"ל במעברים לישראל, המבצעים בידוק ביטחוני כדי למנוע טרור, ואשר גם עלולים לעכב את הגעתו לבית החולים גם אם הוא מטופל בעדיפות ראשונה.
לא ברור מדוע עבד אל-פתאח נמנע מלהסיע את אחיו לטיפול רפואי דחוף בבית החולים טולכרם הנמצא במרחק של פחות מ-10 דקות נסיעה ממחנה הפליטים נור אל-שמס, וזאת ללא כל מחסומים בדרך. לחילופין יכול היה להביא את אחיו לטיפול בבית החולים רפידיה בשכם הנמצא במרחק נסיעה של כ-20 דקות בלבד.
גובה העדות מטעם בצלם לא שאל את עבד אל-פתאח מדוע בחר בציר התנועה הארוך לירושלים כשהוא מסכן את חייו של אחיו, ואף לא ברר מדוע הוא לא הזעיק מלכתחילה אמבולנס מבתי החולים בטולכרם או בשכם כדי לטפל באחיו ולקחתו לבית החולים.
בצלם אינו רואה לנכון להביא את גרסת צה"ל למרות ההאשמות החמורות בגרימת מוות של חולה. דווקא ברור השתלשלות האירוע עם צה"ל יכול היה לספק נתונים שבכוחם לאמת או להפריך את עדותו של עבד אל-פתאח. לדוגמה, רישום זמן ההגעה של האמבולנס ביומן המבצעים וכו'. מעבר לכך, האתיקה המקצועית של כל ארגון הגון מחייבת, ובוודאי כאשר מוטחות האשמות כה חמורות, להביא את תגובת הגורם המבוקר. טענת בצלם, לפיה אין הוא חייב להביא את תגובת צה"ל או כל גורם אחר משום שאיננו גורם תקשורת, אינה הוגנת ביסודה, משום שארגון בצלם עושה שימוש בתקשורת להפצת טענותיו (אתר אינטרנט, הפצת הדוחות לעיתונאים) ולאור חומרת ההאשמות שהוא מטיח בצה"ל.
מסקנות והערכה התנהגות החיילים במחסום וסיבת העיכוב במחסום צריכות להיבדק ע"י צה"ל ועל כך אין מחלוקת. עם זאת, חשוב להדגיש, כי גם אם היו החיילים מאפשרים את מעבר הרכב בנוהל מהיר לאחר מספר דקות ספורות בלבד, היה מוחמד יונס החולה הסופני נפטר עוד בדרכו לבית החולים בירושלים, כפי שמוכיחה העדות עצמה. לאחר 70 דקות של שהיה במחסום נקבע מותו של מוחמד יונס ע"י צוות האמבולנס הישראלי שהגיע למקום. זמן הנסיעה לבית החולים אל-מטלע הייתה אורכת כאמור כ-80 דקות לפחות.
השערות שונות ניתן להעלות באשר לסיבה שהניעה את עבד אל-פתאח לקבל את ההחלטה הגורלית והאומללה להסיע את אחיו, החולה הסופני, לירושלים הרחוקה ולא לבתי החולים הקרובים למקום מגוריו או להזמין אמבולנס. יתכן שמדובר בטעות בשיקול הדעת. ויתכן שקיימת סיבה אחרת הקשורה לסחר במעמד ה"שהיד" בחברה הפלשתינית.
סקירה שנכתבה ע"י חוקרי מרכז המידע למודיעין ולטרור, בראשותו של ד"ר ראובן ארליך, הציגה מסמכים פלשתינים שתפס צה"ל בשכם, המעידים על פנייה של משפחות בעיר בשנת 2001 ליו"ר הרשות הפלשתינית בבקשה שיכיר בילדיהם שנהרגו בעימותים פנימיים כ"שהידים" של אינתיפאדת אל-אקצה. ערפאת נעתר לבקשה והורה לאום ג'יהאד, השרה לעניינים סוציאליים, להכיר בהם כ"שהידים" למרות שלמותם לא היה כל קשר למאבק בישראל במסגרת אינתיפאדת אל-אקצה.
לענייננו - לו היה החולה נשלח לטיפול בבית החולים בטולכרם ונפטר בחדר המיון, מעמד משפחתו היה ככל משפחה אבלה. לעומת זאת, כאשר החולה נפטר במחסום צה"ל והוא מוכר כ"שהיד" משפחתו זכאית למענקים ולתמיכה חודשית של המשרד לעניינים סוציאליים (על-ידי המוסד לטיפול במשפחות השהידים והאסירים הכפוף למשרד) ושל אגודות הצדקה הפועלות בטולכרם. האם זה היה המניע של עבד אל-רחמן בהחלטתו התמוהה לנסוע לירושלים? בכל מקרה, קודם להטחת האשמות כה חמורות בצה"ל, או בכל גורם אחר, ראוי היה שבצלם יבדוק היטב את הנתונים.
