אחת הידיעות בעיתון של הימים האחרונים בישרה על חמישה צעירים חרדים שתקפו אשה חרדית, שנסעה באוטובוס מירושלים לבית שמש, לאחר שהאשה סירבה להיענות להם ולעבור לסוף האוטובוס, והכל משום שלצידה התיישב חייל.
ידיעה אחרת סיפרה על אברך-ישיבה, שסירב, בתוקף, למלא אחר הוראת כרטיס הטיסה שלו, משנוכח, לחרדתו, כי יהא עליו לשבת לצידה של אשה. כל ניסיונותיה של הדיילת למצוא לו מקום חלופי - עלו בתוהו, והאברך ביכר לבלות את שהותו במטוס בעמידה, כל אימת שהקברניט התיר זאת. בעת שהנוסעים נצטוו לשבת ולחגור חגורות - הוזמן האברך, בלית ברירה, לשבת בקידמת המטוס, באחד המושבים המיועדים לדיילות.
תופעה זו, של "ייהרג ובל יעבור", מצד חרדים, שאינם מוכנים, בשום פנים ואופן, להסכין עם "המציאות החילונית, השלטת בתחבורה הציבורית", איננה תופעה חדשה. לידתה בשנות השישים של המאה הקודמת. כאז, כן עתה, מי שעומדים מאחורי השמירה על "עיקרון ההפרדה" בין המינים הם, מי שכונו אז והיום "משמרות הצניעות".
את ה"משמרות" האלה הקים גוף, שהתהדר בשם, "הוועד להגנת קודשי ישראל". מאחוריו עמד רב צעיר ונמרץ, אחד מרבני שכונת מאה שערים בירושלים של אותם הימים, שפעל, במרץ רב, בסתר, אבל עם הרבה רעש.
בהיותי אותה עת כתב ידיעות אחרונות, שכיסה, בין היתר, גם את תחום הדת והיהדות, טרח אותו רב ליידע אותי, כמעט מדי יום, ובלעדית, ב"סקופים" שלו על מעללי ה"וועד" - קרי "משמרות הצניעות". מסתבר שגם אז נהגו ה"משמרות" האלה, שאוכלסו באברכים, לעלות לאוטובוסים הירושלמיים ולעשות בהם "סדר". ואוי לגבר שישב לצידה של אשה: תחילה הוא נתבקש, אומנם, בסבר פנים יפות, להעתיק את מקומו, ורק משלא עלה הדבר בידי האברכים המפצירים - הם דאגו להקים אותו בכוח, "למען יראו וייראו".
בסופו של דבר נוצרו בדרך זו, לא אחת, שני טורים נפרדים באוטובוס: אחד של נשים, ושני של גברים. כ"מודל" לכך שימש אורח-החיים היומיומי, שהיה נהוג, מימים ימימה, בשכונת הירושלמית החרדית, "מאה שערים". בכל חנות בשכונה הפרידה מחיצה בין גברים ונשים, שהמתינו בתור לקופה.
"משמרות הצניעות" גם דאגו להקפיד על לבוש הולם לבנות-ישראל, כל אימת שהן חלפו ברחובותיה של "מאה שערים". את קירות השכונה עיטר, ומעטר גם היום, "קול קורא", ובו אזהרה חמורה לבנות המין היפה ש"לא לסטות מדרך הישר ולהתלבש בלבוש צנוע והולם, כדת משה וישראל". ובולטים גם ה"פשקווילים" נגד "הפריצות השוררת ברחוב החילוני", ואזהרה חמורה לבל תועתק זו אל "השכונה הקדושה".
אבל, לא רק נשים חילוניות היו מטרת-גידופים ל"משמרות הצניעות". הייתה זו גם מנת-חלקם של... רבנים, שסררו. אחת הידיעות שפירסמתי באותם ימים הייתה על מכתב-איום ברצח שנשלח לרב ז'ולטי, אז רבה של ירושלים. הרב נדרש אז להתפטר, לאלתר, מכהונתו "הטמאה", כאשר קיבל על עצמו "כהונת רב עיר השלום", בנתנו בכך יד ל"שותפים טמאים, מחרחרי מלחמה" בניהול העיר.
והיו גם מכתבי-איום לפתולוגים ירושלמיים, כמו הפרופסורים אלכסנדר לאופר ויוחנן רוס, על שנהגו לנתח ניתוחים שלאחר המוות במי שהלכו לעולמם. במכתבים אלה, שנכתבו במכונת-כתיבה, ושנעדרו חתימת כותביהם, כדי לטשטש, בעליל, את זהותם, איימו מחבריהם להתנכל לבני-משפחותיהם של הפתולוגים, אם לא יחדלו מייד מ"המעשים הנפשעים" שלהם.
גם כותב שורות אלה סומן, באחד הימים, כמטרה ברורה. היה זה כשמצאתי, בוקר בהיר אחד, בתיבת הדואר שלי, מעטפה, נודפת סירחון-אימים. משפתחתי את המעטפה - יצא המרצע מן השק: היה זה, לא פחות ולא יותר, מאשר מכתב-איום. נאמר בו: "לפושע לייב. הגיע הזמן שתלמד את הלקח הנדרש. אסור לך לשמש לפה לפושעים הפתולוגים". וכדי להסיר כל ספק, צורפה למכתב גם גופתו הרקובה של עכבר קטן, עדיין נוטף דם, ולצידו...מזלג, מגולגל בנייר עוטף פנימי. "בפעם הבאה" - נאמר במכתב -"זו תהיה סכין"...
המכתב, עם הפריטים הנלווים, הועבר אחר כבוד למשטרה, אבל ידה של זו קצרה מלהושיע. עד היום לא עלה בידה לפענח מי אכן היו שולחיו של המכתב המסריח הזה...
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
