מפרעות קישינב ועד "מפת הדרכים" ...

בימים אלה מציינים 100 שנים לפרעות קישינב, באפריל 1903, ו-60 שנים לפרוץ מרד גטו ורשה. שני האירועים התרחשו בפסח, משמעותם והשלכותיהם מקרינות על חיינו גם היום.

ההיסטוריון הנודע שמעון דובנוב, שעמד בראש הוועדה ההיסטורית שחקרה את מאורעות הדמים, כינה את הטבח בקישינב כ"תחילת הפוגרומים המדיניים". כלומר, אירועים שאורגנו על השלטונות כדי להשיג רווח פוליטי. השלטון הרוסי הצארי רצה להתנקם ביהודים על השתתפותם בארגונים המהפכניים ולהכתים את תנועת השחרור הרוסית כתנועה של יהודים בזויים. כדברי דובנוב: "להטביע את המהפכה בדם ישראל - זו היתה מחשבת השטן".

לאחר יומיים של הרס, שוד ואונס אכזרי, נרגעו הרוחות בקישינב. התוצאות היו קשות: 49 נרצחים, כ-500 פצועים, מאות מקרי אונס, פגיעה בחנויות, בתים, בתי כנסת נשרפו וספרי תורה חוללו. לאחר הפרעות קמה ועדת חקירה יהודית, ובה השתתף גם המשורר חיים נחמן ביאליק. שבועיים אחרי האירועים פרסמה "אגודת הסופרים העבריים" באודסה כרוז שנוסח על-ידי אחד העם. הכרוז נתן ביטוי לחרפה שבחוסר המעש ואוזלת היד של היהודים בעת הפרעות.

בין היתר נכתב בו: "... מי יודע, אם חרפתנו זאת לא היא הסיבה הראשית להבזותנו בעיני עם הארץ... רק היודע להגן על כבודו מכובד גם בעיני אחרים. חדלו מבכי ותחנונים, חדלו מלפרוש כפיכם על שונאיכם מנדיכם, כי יבואו ויושיעוכם, תושע לכם ידכם".

אולם מה שהביא לטלטלה עצומה בציבור והביא מפנה בדרכי התגובה היה שירו של ביאליק. בפואמה "בעיר ההריגה", תאר את היהודים המסתתרים בחורים והמתפללים להצלה, כשהפורעים אונסים לנגד עיניהם את נשותיהם ובנותיהם, תיאוריו הבליטו את החרפה שבתגובה היהודית. הנרצחים היו "חללי חינם" שמתו "כעגלי טבחה". זעקת השבר של המשורר פנתה בסרקזם אל "בניהם של המכבים" אשר לא ידעו להלחם בגבורה כמו אבותיהם:

... ועתה לך והבאתיך אל כל המחבואים:
בתי מחראות, מכלאות חזירים ושאר מקומות צואים.
וראית בעיניך איפה היו מתחבאים
אחיך בני עמך ובני בניהם של המכבים,
ניני האריות שב"אב הרחמים" וזרע "הקדושים".
... מנוסת עכברים נסו ומחבוא פשפשים החבאו
וימותו מות כלבים שם באשר נמצאו...

אחת ההשלכות המרשימות של הפוגרום, אשר הפך לסמל של חוסר האונים של היהודים בגולה, היתה הקמת אגודות להגנה עצמית. התארגנויות אלה מבטאות שינוי מנטאלי עצום בהתייחסות היהודים לגורלם. ארגוני ההגנה העצמית ברוסיה חוללו באופן עקיף את ראשיתה של ההתגוננות הפיזית בארץ ישראל, כאן הוקמו ארגוני "בר גיורא" ו"השומר" אבות ארגון "ההגנה". "בקישינב נולד כוח המגן העברי", אמרה שלא הייתה רק מליצה ספרותית.

עניין שני היה הלחימה על הכבוד האבוד, זעקתו של ביאליק היתה זעקתם של המורדים בגטו ורשה. ברור שהמורדים לא השלו עצמם שפעולותיהם נגד הגרמנים יביאו לניצחון על האוייב הנאצי או להצלת רבבות היהודים שעוד נותרו בגטו. אחת המטרות העיקריות של המרד בגרמנים אם לא העיקרית היתה להציל את הכבוד היהודי.

כדוגמא אצטט קטע ממכתב שהוציא: "הוועד היהודי הלאומי "ב-15 נוב' 1943, אחד החתומים עליו היה יצחק "אנטק" צוקרמן ממנהיגי המרד בגטו ורשה: "אנו רוצים שיידע העם היהודי כולו כי הנוער שלנו הגן כגיבור על חייו וכבודו של עמנו... היהודים לחמו לא רק בוורשה, ביאליסטוק, טרבלינקה וסוביבור כי אם גם בערים אחרות: בצ'נסטוכובה, בנדין, וילנה, טארנה וערים קטנות יותר. בקרבות שהיו בערים אלה השתתפו לוחמים מכל הזרמים והמפלגות היהודיים, הנוער של החלוץ, השומר הצעיר, פועלי ציון, בונד. קרב המוות למען כבוד העם היהודי איחד אותם...".

כך נמתח קשר מעניין בין פרעות קישינב באפריל 1903, שבעקבותיהם הוקמו יחידות ההגנה העצמית היהודית ברחבי רוסיה, לבין פרוץ המרד בגטו ורשה באפריל 1943, שבו "ההגנה העצמית היהודית בגטו הפכה לעובדה". וכפי שכתב מרדכי אנילביץ (מנהיג המרד בגטו ורשה) במכתבו האחרון: אכן כפי שתאריכים רבים בלוח העברי מזכירים אירועים שונים... כך ראוי הוא ה-19 באפריל להיות לסמל של "הלחימה על הכבוד היהודי האבוד".

המאה ה-20 גבתה מהעם היהודי קורבנות רבים ועצומים, העם היהודי חווה פרעות באירופה ובארץ ישראל ואת הגרוע מכל השואה.

והנה 100 שנים אחרי פרעות קישינב, אנחנו חיים בארץ ישראל עם מדינה יהודית עצמאית, צבא חזק וחווים את פרעות הטרור הערבי, טרור שמתבסס על אותה שנאה ליהודים, שנאת המוסלמים כמו שנאת הנוצרים באירופה מתבססת על אותם יסודות של שינאה אפילה ליהודי.

ב-10 השנים מאז נחתם הסכם המוות באוסלו, נטבחו בארץ ישראל למעלה מ-1000 יהודים - פי 20 מהמספר בפרעות קישינב!! ב-10 השנים גם איבדנו לא מעט מכבודנו בהבלגה וחוסר מעש מול פורעים ערבים והתרפסות מול מדינות העולם בהצדקות על כי מגנים אנחנו על עצמנו. את קורבנותינו כינו מנהיגים יהודים בארץ ישראל בשם התמוה והמתרפס "קורבנות שלום". כאילו לא למדו דבר מפרעות ומעשי טבח שהעם היהודי חווה.

בשנתיים וחצי האחרונות אנחנו נלחמים, אבל גם זו לחימה עם מגבלות, לחימה עם סייגים והתנצלויות. כאילו שדמו של יהודי הפקר, ורק ליהודי אסור לנקום את דם אחיו ובניו השפוך.

עכשיו עומדים אנו מול סכנת הסכנות, "הקמת מדינת טרור ערבית" בארץ ישראל המערבית במו ידנו מניחים את החרב על צווארנו.
קואליציית מדינות נלחמת בעירק שמכונה "מדינת טרור ורשע", ובאותו זמן, בצביעות, רוצה להקים מדינת טרור ורשע גרועה פי כמה מעירק. רשות טרור הערבי פלשתיני ש"הוכיחה" יכולותיה ברצח יהודים.

בצביעות מתחסדת מכנים את התוכנית הזדונית הזו "מפת דרכים לשלום".

מי שעיניו בראשו ומי שקרא ולמד את ההיסטוריה היהודית העקובה מדם של המאה ה-20 חייב לזעוק: עצרו!

היינו צריכים לצפות, שכמו בגטו וורשה שבו לחמו יהודים ללא צבא הגנה לישראל, יתאחדו כל הפלגים והמפלגות היהודיות להילחם על הכבוד היהודי האבוד, וחשוב מזה - על חיי העם התלויים מנגד. אך לא כך קורה. לא מעט יהודים מקרב עמנו, תומכים באוייבי ישראל ודוחקים בנו אחיהם לוותר על נחלת אבותינו ולסייע בהקמת מדינה לפורעים ורוצחי יהודים מהשפלים שקמו בהיסטוריה היהודית. בני עמנו מסייעים להניח עניבת חנק על צווארנו.

האם נמתין למשורר שיכתוב חס וחלילה עוד פואמה כמו "בעיר ההריגה"?

אם חפצי חיים אנחנו עלינו להגן על חיינו ועל כבודנו ולמנוע את האסון הידוע מראש - "מפת הדרכים" - לפני שירחש.