בוקר טוב, בן-דרור ימיני!

בן-דרור ימיני גילה משהו חשוב ומעניין בימים האחרונים: לפלשתינים יש חוצפה. ממש כך מבשרת כותרת רשימתו שפורסמה לאחרונה: “חוצפה פלשתינית". החוצפה היא בכך, לדעתו של ימיני, שהפלשתינים אינם מכירים בזכות היהודים לקיים מדינה יהודית במזרח התיכון, בניגוד מוחלט לשרי ממשלת ישראל המכירים פה אחד ב"זכות הגדרה העצמית של הפלשתינים".

ימיני כתב בעבר על המתרחש בעולם הערבי, ובכל זאת הרשימה הזאת מעניינת במיוחד. אי-הכרה של המנהיגות הפלשתינית בזכות היהודים להגדרה עצמית במזרח התיכון היא אירוע חדשותי כמו זריחת השמש בשעה היעודה. מהבחינה הזאת, דבר לא השתנה מאז טענותיו של חאג' אמין אל-חוסייני בפני ועדת שואו ב-1929, הקמת אש"ף ב-1964 וקבלת "תוכנית השלבים" ב-1974, אז מה גרם לבן-דרור ימיני לבשר "ידיעה" בת שמונים שנה?

בשנת 1988 נפל דבר במלחמת ערב-ישראל. יאסר ערפאת עלה על במת האו"ם ואמר שהמועצה הלאומית הפלשתינית אימצה את החלטת 242. ערפאת שיקר, מל"פ לא קיבלה החלטה כזאת ועד היום "תוכנית השלבים" היא התוכנית התקפה, אבל ביום ועדת אלג'יר הפיצה סוכנות הידיעות AP בכל העולם ידיעה כוזבת, שההחלטה כביכול היתה ומאז המלחמה בתקשרות מתנהלת בשני מישורים: ההצהרות של מנהיגי אש"ף בפני התקשרות המערבית וחינוך ההמונים לג'יהאד בתקשרות הערבית.

מאז היו חילופי המכתבים בין ערפאת לרבין, שהושלכו לסל מיד לאחר כתיבתם, ההצגה הממוקיינת של “ביטול האמנה הפלשתינית" לעיניי ביל קלינטון, הבטחות ערפאת להבריח את היהודים מ"פלשתין", סילוף תוכנו של "מסמך האסירים" בתקשרות הישראלית והזרה וכד'. כמעט כל העיתונאים הישראלים שיתפו עם זה פעולה, תוך נאמנות לדוקטרינה השטחים-תמורתית, כאילו חייהם תלויים בכך. בעצם כן, חייהם המקצועיים אכן תלויים בכך.

כעת נחשפת התרמית המתמשכת כבר 19 שנה. מוועדת אלג'יר עד היוזמה הסעודית ועד ועדת אנאפוליס, ממשיכה קבוצת פוליטרוקים לתעתע בציבור ולהלעיטו במידע שקרי, פרשנויות מעוקמות ותקוות שווא. לו רק מאז ועד היום היה בדבר "הכרת אש"ף בישראל" משהו מלבד אופיום להמונים, שאלת ההכרה על-ידי אבו-מאזן וסאיב עריקאת במדינה היהודית לא היתה צריכה היום כלל לעלות על הפרק, זה היה אמור להיות השלב שעברנו מזמן.

מדובר במחדל אסטרטגי מתמשך של התקשורת שחיפתה במודע על שקרי השלטון. הציבור חולק אחריות על המחדל הזה במידה שווה - מי שבכל השנים האלו האמין ל"אמנון אברמוביץ', נחום ברנע ושות'” - הבעיה היא קודם כל שלו ושיקים ועדת חקירה לעצמו.

ברם, לדעת רבים, כולל כותב שורות אלו, בן-דרור ימיני שונה משאר הברנז'ה הפוליטרוקית המספקת את מרבית המועמדים לפרסים וג'ובים. בניגוד להם, ימיני יודע, שמקורות המידע אודות העולם הערבי נמצאים בעולם הערבי, לא בתדרוכים בבית סוקולוב ולא במדורי הרכילות של הארץ. שלא כמו כל כתבני החצר של השמאל, הוא עושה שיעורי בית לפני כתיבת רשימה ומביא מידע חשוב ומעניין.

להלן חלק מדבריו: "ראש הממשלה רצה לבשר על שינוי. הוא אמר בוועדת החוץ והביטחון שאבו-מאזן וסלאם פיאד 'בשלים להכרה בנוסחה של מדינה יהודית'. מדובר במפנה היסטורי. לא פחות. שהרי זו הליבה. לא משום שאנחנו זקוקים להכרה שלהם לצורך ההגדרה העצמית שלנו, אלא משום שמעשית, יש כאן ויתור על זכות השיבה לישראל. יש רק בעיה אחת עם ההתפתחות ההיסטורית הזאת. שמענו עליה מפי ראש ממשלת ישראל, לא מפי המנהיגות הפלשתינית. וכאשר הפלשתינים עצמם פותחים את הפה, הם אומרים, בינתיים, דברים הפוכים."

הלא אנחנו חיים כבר בשנת 2007? הלא הגישו לנו את "המפנה ההיסטורי" הזה כבר ב-1993? האם כל מי שניסה מאז לחשוף ברבים את מה שאומרים באמת המנהיגים הפלשתינים לא נתלה בכיכר העיר בעוון הבגידה במלכות? האם לא עובדה היא, שעיתונאי-חוקר חורץ ומוכשר כמו דוד בדין אינו מוצא את מקומו בעיתונות הישראלית? הלא "המבט לתקשורת הפלשתינית", שלמעשה חושף מאז שנת 1996 הרבה יותר מאשר הדברים בתקשרות גרידא, זוכה להתעלמות במקרה הגרוע ולהשמצה במקרה הגרוע יותר?

ערפאת מעולם לא אמר "שתי מדינות לשני עמים" אלא "שתי מדינות זו לצד זו" וכוונתו הייתה: מדינה פלשתינית בצדו החיצוני של הקו הירוק וכנ"ל בצדו הפנימי. כך אמרו במפורש כל שאר המנהיגים הפלשתינים, כולל אבו-מאזן ומרואן ברגותי. אבל מזה שלוש שנים חבריו של ימיני מנסים לשכנע את כל העולם שאבו-מאזן "מתון" וימיני רוב הזמן עושה קולות של שטיח.

כאשר מעריב פרסם שיר הלל לברגותי שבו נטען כאילו ברגותי בעד "שתי מדינות לשני עמים", פניתי לעורך בשאלה מאין צצה התוספת "שני עמים" (המנוגדת למה שאמר ברגותי עצמו לרזי ברקאי בשידור חי ימים ספורים לפני מעצרו), אך כצפוי לא זכיתי לקבל תשובה. האם ימיני אינו יודע מיהו ומהו ברגותי?

לאחר קריאת רשימתו נותרתי עם חידות. מה גרם לאדם כמו בן-דרור ימיני להיסחף כל השנים עם הזרם העכור, שבו הובטחו להמונים הכרה הדדית, פשרה טריטוריאלית ושלום בתמורה להכאת מתנחלים? מודע בחר לתקוף מתנחלים ולהגן על שחיתויות "ההינתקות"? ומה גרם לו לומר עכשיו את הדברים, אותם אמרו הקולות שהושתקו, מאז שהפארסה באוסלו יצאה לדרך? מדוע הוא עדיין מגדיר את אי-ההכרה הפלשתינית בזכויות הלאומיות של היהודים כ"חוצפה" ולא כאבן היסוד של האידאולוגיה "הפלשתינית"? מדוע היושר האינטלקטואלי שלו עדיין עושה רק מחצית הדרך? מדוע במשפט "הם אומרים, בינתיים, דברים הפוכים" נוכחת המלה "בינתיים"? האם הוא משדר בכך למישהו: זה בסדר, אני עדיין איתכם?..

בכל זאת, אני מברך אותו בברכת בוקר טוב לרגל רשימתו. אינני מבקש ממנו לשנות השקפת עולמו, אבל אני קורא לו לחשוף ולומר את כל מה שהוא מוכרח לדעת על אחורי הקלעים של "התהליך המדיני", לא רק חלקים נבחרים וללא עיגולי פינות.

עוד על בן-דרור ימיני: "מה ההוטנטוטים היו אומרים".