כינוסם של סרסורי האתיקה

כל עיתונאי לוקח איתו לעבודה את השקפתו הפוליטית. לאירועים, ייקח איתו העיתונאי את האגו. זה כדי לאפשר לשועי ארץ ו/או עמיתים להתפעל ממנו, או ללטף אותו, משל היה ילד קטן זהוב תלתלים. לפני חודש בראש-פינה, ועכשיו באילת.

מיקומם הנמוך בסקרי האמינות, מעולם לא הטריד אותם, מפני שאת המיקום קבעו "סתם צרכני תקשורת", והם הרי מתייחסים רק למה שאומרים בברנז'ה. בדיוק כמו שנודיסטים לא מתביישים איש מרעהו, העיתונאים בישראל לא מתביישים לספק לצרכנים, תקשורת ברמה אתית של זונות בכביש. בהתייחסו לכינוס באילת, שאל המרצה לתקשורת ד"ר יובל קרניאל "איפה האתיקה" (הארץ, 27.11.07).

"האתיקה ירדה לכביש". זאת הכותרת שחיבר אמנון דנקנר, כשסנט בעיתון הארץ, בגין התקפלות מול היבואן, שמייבא את מכונית ה"ביואיק" (מעריב, 20.09.06). דווקא אמנון דנקנר. לא הייתי מביא את הכותרת הזאת כדוגמא, אלמלא היה דנקנר עצמו, סרסור של אתיקה, שפעם עשתה את זה בהילטון תמורת אלף דולר, ומאז עלייתו של אולמרט היא -האתי(קה) שלו- עושה את זה בכביש, תמורת חמישים שקל. דנקנר, ושותפו טומי לפיד.

אבל לא רק השניים הורידו את האתיקה לכביש. כל העדר שהוביל אמנון אברמוביץ', הם סרסורים של אתיקה. תופעת "האתרוג" מחפירה!! מדובר אשכרה בעסקת שוחד: מימוש פנטזיה שמאלנית, תמורת שירותי הגנה. זה דומה לרב שיקרא לצאן מרעיתו לאכול חזיר, יען כי מגדל החזירים תורם כספים לישיבות.

אם שם המשחק הוא "הבל-פה" או "הבל-עט", סרסורי האתיקה יודעים להרשים. אבל אם המציאות תזמן להם עימות עם הערכים שלהם, כאן הם קורסים. דוגמאות לא חסרות. אני לא צריך את העיתונאי רותם אברוצקי כדי לדעת ש- "ברור לכולם שעיתונאים פועלים בשירות האינטרס הציבורי, והאינטרס הציבורי בלבד" (מעריב, 25.11.07). ומה אם בשם האינטרס הזה, הם חייבים לתקוף או להוקיע פוליטיקאים חברים? - מה יעשו?

פרשת חיים רמון היא דוגמא מצוינת. זה לא סוד, שעבריין המין הזה, הוא חביבם של רבים בתקשורת. ולפני שאני ממשיך, הערה ארוכה: החברים יכולים להגיד מיליון פעם: "אין קלון" בהרשעתו של רמון. וזה נכון! אבל הם לא יכולים לומר אפילו פעם אחת, שחיים רמון הוא לא עבריין מין. שלושה שופטים קבעו זאת, ורמון לא ערער. (אגב, בפסה"ד, מתחו השופטים ביקורת חריפה על התקשורת, בגין אופי הסיקור של כל הפרשה).

בכינוס הפורום למשפט ולחברה במכללה האקדמית בנתניה, אמר בעניינו של רמון הפרשן המשפטי של קול-ישראל משה נגבי: "אף עיתונאי לא הוקיע את שתיקת הכבשים של התקשורת כאשר מונה חיים רמון למשנה לראש הממשלה זמן קצר לאחר שהורשע בביצוע מעשה מגונה בחיילת ביום פרוץ מלחמת לבנון השנייה" (Nfc ,25.11.07).

לרגל כינוס העיתונאים באילת, מציע העיתונאי הבכיר טומי לפיד לעמיתיו, להתרכז בחצי הכוס המלאה. תחת הכותרת "חשבון נפש לתקשורת" הוא כתב: "פעם מנכ"ל משרד ראש הממשלה, הורה למנהל הרדיו מה לשדר, ובעיקר מה לא לשדר. מזכ"ל המפלגה הנחה את עורך העיתון מה לפרסם, או לא לפרסם. ואני עד לכך שהממשלה עשתה כל מאמץ כדי להשפיע על תוכן השידורים של הטלוויזיה הממלכתית האחת והיחידה. כל זה איננו" (מעריב, 28.11.07).

ראשית, צריך להזכיר למר לפיד, ש"חשבון נפש" אסור לעיתונאים לעשות - במיוחד אם הם שמאלנים. התחושה הזאת איננה הפקר!- יש לה בעלים, והיא רשומה בטאבו ע"ש הימין והמתנחלים, ורק הם רשאים ליהנות ממנה. שנית, קריאה לחשבון נפש מפיו (או מהמקלדת) של לפיד, כמוה כקריאה של צ'יצ'ולינה לנערות קיבוץ, להקפיד על צניעות.

מה שמר לפיד אומר, שפעם היתה לנו "תקשורת מגויסת", היום היא יותר חופשית. נכון, לא מגויסת- "מתמסרת", עם כל הקונוטציה של הביטוי "מתמסרת". כשאמנון אברמוביץ' מצווה את העדר להעניק שירותי הגנה - יש שיעדיפו לומר "שירותי ליווי"- לראש ממשלה מושחת "אפילו מרשויות החוק: כי רק שרון יכול"!- זוהי תקשורת עם אתיקה של זונת תחתית.

דמוקרטיה שבה ראש ממשלה מסרב להתראיין אל מול פני האומה, היא דמוקרטיה נכה. האבר המדובלל שלה הוא התקשורת. ואלה העוסקים במלאכה, במקום להוקיעו ולהחרימו, משמשים כבלדרי הספינים של לשכתו. זה, ורק זה מר לפיד, מחייב חשבון נפש נוקב.