שופט-ריבון או ריבונו של עולם

במסגרתו של סיפור עממי העוסק במהות כוחו הייחודי והכל-יכול של אלוהים שבשמים, כאשר מגיע תורו של "החכם של מה נשתנה" להוביל את העלילה, הוא שולף מאשפתו חץ מושחז ושואל כך: אם אלוהים הוא כל-יכול, האם הוא יכל לייצר אבן כל כך גדולה שלא יוכל להרים אותה?

ברור שכל תשובה לשאלה פרדוכסלית זו תהיה גרועה מבחינתו של האדם המאמין, כי אם אלוהים אינו יכול לייצר אבן כזו - הרי איננו כל-יכול. ואם הוא מסוגל - ואיננו יכול להרים את האבן - שוב איננו כל-יכול. בקיצור: אוי לי מיוצרי ואוי לי מייצרי.

שאלה בנוסח אבסורדי דומה אפשר לשאול על יכולתה של כנסת ישראל הריבונית לחוקק חוקים הניתנים להגדרה כ"בלתי הגיוניים". קחו לדוגמה את הסיטואציה האפשרית הבאה: במסגרת מאבקי "הורדת הידיים" הכוחניים בין הכנסת לבית המשפט העליון, מחליטה הכנסת לחוקק חוק שיקבע חד-משמעית שתהיה זו עבירה פלילית לכבד פסיקות של בית המשפט העליון וגם פסיקות בג"צ, וכי כל מי שמכבד פסיקה "עליונה" שכזו, דינו מאסר של לפחות חמש שנים ועוד קנס בשיעור של 100 אלף ש"ח.

כדי שלא תהייה אי הבנה: הכנסת אכן יכולה לחוקק חוק שכזה. כל מה שדרוש לכך הוא רוב שאותו ניתן "לארגן". ולעומת זאת: מה יקרה אם בעקבות הפסיקה יחליט בג"צ שהחוק שנחקק בטל ומבוטל בהיותו לא חוקתי בעליל. ולאיזו פסיקה יתייחס בית משפט ישראלי כאשר ייאלץ לדון במסגרת של הליך משפטי שאחת משתי ההחלטות האלה עומדת בבסיסו? לזו של "היכל הצדק העליון" או לזו של בית הנבחרים השואב את סמכותו מן העם? גם כאן ייקלע השופט למצוקת התיק"ו. כלומר: באין פתרון יהיה זה אליהו התשבי, אם וכאשר יגיע לביקור, מי שיתרץ את התשובה ויפתור את הבעיה.

מצב אבסורדי דומה לשתי הסיטואציות המוזרות המתוארות לעיל מוביל את המאבק רב השנים, הניטש בין הרשות המחוקקת לבין הרשות השופטת בישראל, מאבק שהגיע אל מלוא עוצמת הזעם והכאב הגלום בו בנאומו ההתקפי של יו"ר הכנסת, ראובן ריבלין, בכנס שקיים המכון הישראלי לדמוקרטיה בנושא "הדמוקרטיה הישראלית במבחן השעה".

במאבק העקרוני הזה, ניצבים זה מול זה שני ניצים. האחד - נשיא בית המשפט העליון השופט אהרן ברק, המייצג את עליונותו המוחלטת של המשפט וקובע ש"הכל שפיט". השני - יו"ר הכנסת, ראובן ריבלין, המייצג את עליונות ריבונותו של בית המחוקקים שנבחר בדרך דמוקרטית והוא המייצג אל-נכון את רצון העם.

אהרן ברק, כפי שאפשר להבין מהופעותיו הפומביות ומשפע כתביו, הוא, בעיני עצמו, לא סתם שופט-ריבון אלא שופט עליון, כמעט במובן "ריבונו של עולם". הוא אינו חייב לתת לבשר ודם כלשהו דין וחשבון על מעשיו או מחדליו, ואין לו צורך להיבחר מחדש כל מספר שנים. ראובן ריבלין, לעומת זאת, הוא פוליטיקאי המבין עד לשד עצמותיו, שכדי להמשיך ולשרוד במערכת הפוליטית וליהנות ממנעמי השלטון, עליו לתת לציבור דין וחשבון על מעשיו או מחדליו.

ראובן ריבלין זועם על הפגיעה שפוגעים ברק וחבר שופטיו הנישאים בכבודה של הכנסת. משל כאילו יש בישראל מי שחש כבוד לעדת החברים במועדון הפרלמנטרי הזה, שכגוף קיבוצי עשו רבים מהם כמעט הכל כדי שכבודם יהיה מחול. חבורת הנבחרים הזו התבזתה לא אחת בעיני הציבור, בהשמעת דברי נאצה ואף קללות נחותות מעל בימת הכנסת, במחדל במקום שבו נדרש מעשה ובמעשים שלא היו ראויים אף להימנות עם הקטגוריה של מחדל.

כדוגמה עכשווית להתבזות המקובלת כמעט מעשה יום ביומו, אפשר להציג את המקרה שבו סירבו "הנבחרים", ממש בימים אלה, לקצץ סכום זניח של 40 מיליון ש"ח מההקצאה הגדולה לפעילות המפלגות, בשעה שאישרו, אפילו ללא מצמוץ עין ושמץ של נקיפת מצפון, קיצוצי מיליארדים מהתמיכות המיועדות לאנשים קשי-יום שכשל כוחם מלהיאבק על זכויותיהם.

אינני מכיר את אהרן ברק. אך אני משוכנע. שעל פי עקרונות הדמוקרטיה הנאורה המנחים את עצם קיומו בעולם הזה, הוא מוכן להיהרג על זכותו של ראובן ריבלין להשמיע את דבריו הקשים שבקעו ישירות מהכאב הנורא המפעפע בבטנו. משום כך אני מעריך שאהרן ברק לא באמת כועס על ריבלין. הוא מוכן רק, ממרומי מעלת כבודו המשפטי, לנזוף בסורר ולהסביר לו, כמו לילד קשה הבנה, כי כאשר הוא, ברק האחד והיחיד, מחליט על בטלותו של חוק שחוקקה הכנסת, הוא אינו פועל בניגוד לדמוקרטיה אלא הוא מגשים אותה במלואה.

אהרן ברק הוא יריב אינטלקטואלי שלרוב נבחרי הציבור הישראלי קשה להתמודד עם עמדותיו המנומקות היטב. אבל אהרן ברק, מעורר מחלוקת ככל שיהיה, איננו מסוכן לקיום הדמוקרטי של מדינת היהודים, שבה הוא רואה את קיומו הלאומי והאישי הנאות, את האורגן שבאמצעותו התחדשה תחייתו הלאומית של עמו היהודי שכמעט חוסל בשואה.

הסכנה האמיתית המאיימת על המירקם החברתי של העם בישראל גם איננה טמונה בכך שבית המשפט העליון יבטל חוקים כאלה או אחרים שחוקקה הכנסת. הסכנה המוחשית היא שבית המשפט העליון, באמצעות שופטיו הנבחרים כמעט לנצח, יהפוך לדיקטטורה-שיפוטית טוטאליטרית שמקור כוחה לא יהיה רצון העם, אלא רצונם, תפיסת עולמם, אולי גחמותיהם, של כמה "מורמים מעם" בעיני עצמם שיחליטו מה טוב לעם ישראל. ממש כאילו הם אומרים את הדבר האבסורדי הבא: בעיקרון אנחנו מתנגדים נחרצות לשלטון דיקטטורי-טוטאליטרי. נהיה מוכנים להסכים לקיומו רק בתנאי אחד - שאנחנו לבדנו נהיה הדיקטטורים שיקבעו, באורח בלעדי ובלתי ניתן לערעור, מה טוב ומה רע, מה מותר ומה אסור, מהו צדק ומהי עוולה.

אנחנו ואין בלתנו.