הדת, כמו פיתולי מבוך אינסופי שככל שהעמקת בהם יותר כך יימשכו פיתוליך לנצח, ככל שתעמיק שהותך שם כך תקשה עליך היציאה החוצה. נדמה שאין דבר שהאנושות פיתלה בו את עצמה יותר מאשר נפתולי הדת והאמונה למיניהם. המאמין שנולד היום אל תוך המציאות הדתית לרוב אינו מסוגל לדמיין יציאה מאותו מבוך, הכל שם נראה לו כה חזק ברור ונצרך, עד כי כל מחשבה אחרת נראית לו בלתי אפשרית בלתי נתפסת והוא הולך ושוקע באמונה יותר ויותר, אף טיעון הגיוני אינו מספיק טוב בכדי לשכנע, אף פרימת קשר לא תחלץ אותם מן המבוך.
העוול הנורא והראשוני ביותר שגרמה התפיסה הדתית לאדם הוא שהיא גרמה לו להתחיל להתווכח על נעלמים, על ה"בלתי נצפה", על דברים חסרי צורה לוגית מקבילה כלשהיא, דברים שכל קיומם הוא תלוי שפה, תלוי תיאור, באותו רגע נפתח הפתח לווכחנות אינסופית, שכן לעולם לא נוכל להתחקות אחרי השורש הלוגי המוסכם של הדברים, לנצח לא, שכן החשיבה הדתית, רעיון האמונה הדתית, רעיון האלוהות, אינו מסתיר מאחוריו שום צורה לוגית טהורה כזו. ללוגיקה, מקורה ובסיסה של התפיסה האנושית, אין שום אמירה, לסתור או לחזק, לשלול או לחייב, את האמונה, את האלוהים, את הנעלם. הלוגיקה יכולה להסתדר עם כל דיבור כזה ובו-זמנית לשלול כל דיבור כזה, היא פשוט לא נוגעת אליו, בה במידה שלדיבורים האלה אודות האמונה אין שום נגיעה ושום השפעה אמיתית על הלוגיקה, על המציאות הקיימת.
בבריאת האלוהים יותר משגילה האדם אלוהים אחר בקרבו, הפך הוא את עצמו לאלוהים, אלוהי השפה, מיצור הכפוף לשפתו הכפופה לחוקי עולמו וסביבתו עבר האדם טרנספורמציה שהפכה אותו למכפיף השפה, אלוהי השפה, האדם גילה בה את הפונקציה הנהדרת של יצירת דבר מה שאינו כפוף לדבר מלבד לרצונו שלו, הוא ניתק אותה לחלוטין מהצורות הלוגיות הקיימות סביבו שעד אז רק מהן ינקה השפה את כוחה והפך את עצמו ואת אשליותיו לנחל הנובע הגדול של השפה הדתית. בבריאת האלוהים נהפך האדם עצמו לאלוהים אשר על מוצא פיו יישק כל דבר, דמיונותיו ואשליותיו הפכו לצורות החדשות, הבארות החדשים, אשר מהם תינק השפה את כוחה מבלי שתזדקק לשום מקור אחר מעולמות מקבילים ואולי מציאותיים יותר, שכן זהו עולמו שלו, זהו עולמו שמתחיל בהל פיו, יש לו זכות קיום בפני עצמו, קיום שהאדם -האלוהים- מעניק לו את הזכות הזאת.
דא עקא שלמרות כל היצירתיות המופלאה הזאת, לעיתים קרובות נטה היוצר שלה, האלוהים שלה, האדם, לשכוח שכל יצירתיות זו יונקת מן הדמיון. אין לה אחיזה במציאות ואפילו אפשרות אחיזה כזו אין לה, המציאות היא מימד אחר לגמרי בו לנצח יישאר האדם יצור ולא יוצר, כפוף ולא מכפיף, להבלות הרוח האמונית, הדמיונית, אין ולא תיתכן שום תפיסה במציאות, היא פשוט אינה נוגעת בה, אינה חולפת לידה, אינה נמדדת לעומתה, אינה מקבילה לה, אינה כלום עבורה, אפילו לא פוסעת לעומתה. כלום לא ניתן להסיק מן הדמיון המפואר על המציאות האומללה ולהיפך, זה צועד בשלו זו צועדת בשלה ולעולם אינם נפגשים.
אך למרות הבנה בסיסית זו נטה האדם לרוב לעשות הכל בכדי להתעלם ממנה ולהשכיח אותה מעצמו, עד כדי שכל נטייתו הדתית התרכזה בכפיית עצמה על המציאות. מייד אחרי שסיים האדם לברוא בדמיונו את האלוהים, את הכוח הנעלם, ברא האדם בשמו את הדתות, שבראו בשמו את העולם, את המציאות, לרגע שכח האדם שכל אלוהותו יניקתה ומקומה אך ורק בתחומים שמעבר לצורות הלוגיות, שמעבר למציאות הקיימת. בכח השפה והדמיון קם האדם על עולמו שקדם לו, על סביבתו שיצרה אותו וניסה לכפות עליהם, מתוך ניסיון לשכנוע עצמי לאמיתו של דבר, את אלוהותו שלו ולא אחר.
אמנם כן לא היה הוא עד כדי כך אוויל בכדי לכנות עצמו בשם אלוה, אך לברוא אלוהים שיכנהו בחזרה חלק מאלוה מלמעלה, צלם אלוהים, את דמיון זה שש האדם לעשות ולכפות על המציאות בכל דרך במשך אלפי שנים ובכל אמצעי הדיכוי הכוחניים שעמדו לרשותו. בסופו של דבר בורא האלוהים הוא הוא האלוהים האמיתי, אמירה שכמובן כל אדם דתי יתנגד לה נמרצות, זה כמובן יכריח אותו להכיר בעצמו בחזרה כאלוהים ובכל זאת הרי אין הם אווילים עד כדי כך כדי להאמין באלוהות עצמם. הם טובים יותר באחיזת עיניים. ומסתבר שאין כמו האדם טוב לאחיזת העיניים.
אלפי או מאות אלפי שנות אלוהות על הדמיון השכיחו מהמסכן הזה, האדם, כי לנצח לא יהיה בכוחו להפוך לאלוהי המציאות, עם המציאות תמיד יצטרך להתמודד בכליה ולא בכליו, מטבעו הפשוט כיציר המציאות ולא כיוצרה, לאורך הזמן הלכה והחריפה תחושתו המסוכנת והמסכנה הלזו עד שמתוך אותה כפייתיות דמיונית על המציאות סונוורו עיניו, קפאו שמריו, והניח לה למציאות לחמוק מידיו לגמרי, האדם נטש את אלוהיו, הטבע, המציאות, נטש אותם קפואים ובו-זמנית כופים את כוחם הקדמוני פי אלף מונים על כל בני תמותה שזחלו לרגליהם, דעתו של האדם הוסחה לגמרי מהשימוש בכלים אותם העניקה לו המציאות לשימושו, מה שאנו מכנים היום מדע, ובמקום זאת בחר להשתמש בכלים אותם יצר, הדמיון, האמונה, האלוהות, אך לשווא, כלים אלו מעולם לא היו יעילים ולא יכלו להיות כאלה, וכך דווקא רצונו של האדם לכפות את עצמו ואת כליו על המציאות הוא הוא שכפה עליו את המציאות יותר מכל, הפך אותו לעבד נרצע ופרימיטיבי שלה.
אך לא יצור כמו גיבורנו, האדם, יראה את כל אלה וייכנע, משנוכח לדעת כי המציאות מסרבת בקשיות עורף להכנע להזיותיו והוויותיו, (בהחלה עוד ניסה להשלות עצמו בכל מיני מעשי ניסים ומופתים שבכוחו לחולל אך עם הזמן נעשה הקהל סקפטי מידי ואלו התפוגגו כמו כל אשליה) מייד פיתח לו תיעוב איום אדיר ונורא לכל אותה מציאות סוררת שסביבו, אם את אינך רוצה אותי אז גם אני לא רוצה אותך נזעק האדם בכל כוחו, ומייד ישב לעמול ולפתח את אותו תיעוב אכזר ידוע ומפורסם - לעולם, להנאותיו, לכוחו, לגשמיותו. תיעוב שאותו פיתחו הדתות כולן לכדי מרכז הווייתן, תיעוב אשר בו הצטיינו יותר מכל, אותו רוממו מעל לכל. באותם רגעים לא רק שהאדם התעלם מהתנגשות דמיונו במציאות, נהפוך הוא, הוא שש אלי קרב והלך בכל כוחו להתנגש במציאות, להילחם בה, להרוס עצמו עליה, להלחם אף בגופו שלו כחלק ארור מאותה מציאות, האדם ביטל את המציאות בדמיונו, ומתוך כך ביטל אף את עצמו כחלק מאותה מציאות נפסדת. כל דאגותיו ומאווייו היו כיצד לרומם את דמיונו, את העולמות הנשגבים אשר ברא שם, את חיי הנצח והדמיון, ומנגד איך לפורר להרוס להשמיד ולאבד את המציאות הנמוכה, הגשמית, האבודה, הארורה, זאת שבכדי לחיות במסגרתה עליו היה לקבל את מרותה קודם כל.
לזאת לא היה מוכן האדם בגאוותו לקבל בשום אופן, המסכן בחר להקריב ולתעב את גופו, את כליו, את כוחו, הכפופים למציאות, על קרבן דמיונו הנפלא זה שהעניק לו כח ואושר נצחיים ובלתי נגמרים, אף אם רק במסגרת דמיונו בלבד.
מכיוון שבכל זאת ולמרות כל רצונו הטוב, נותר האדם בסופו של דבר לחיות את חיי המציאות ולא אתי חיי הדמיון שלו, המשיכה המציאות על אפו ועל חמתו של האדם לעשות צעדי ענק ולהתפתח סביבו. יותר ויותר אנשים, יותר ויותר קהילות, גילו יותר ויותר כלים מציאותיים בהם ניתן לשאוף אל הטוב אל ההנאה ואל הכוח היחסיים.
ואילו דמיונו נשאר כבול לנצח במרחבי דמיונו, בלי יכולת לעשות אפילו חצי צעד אחד עלוב לחרוג מאותם תחומי דמיון די מסכנים ונואשים לאמיתו של דבר, משראה האדם את זאת, אומנם היו כמה חכמים שאמרו די, עד כאן! הבה נפרוש בחזרה אל המציאות, הבה נכפיף עצמנו אליה, הבה נחקור את כוחה, נלמד את חוקיה, אנשים אשר מהם ומממשיכי דרכם באה ישועה וגאולה אמיתית לאדם, אך עדיין נותרו אלו הדבקים באמונתם, בדמיונם, בעוצמתם הנהזית, חמתם של אלו בערה בהם למראה התקדמות ענקית זו ותבער יותר ויותר ככל שהמציאות תמשיך לעשות צעדי ענק קדימה ודמיונם שלהם יוותר תקוע כמו שהיה אלפי שנים קודם, לאותם אנשים גאים וזועמים לא נותרה ברירה למול הוכחה ניצחת זו לניצחון המציאות על הדמיון והאמונה אלא ליפול למחוזות הטרף וההרס הגרועים ביותר שניתן היה להעלות על הדעת, הללו פיתחו תיעוב לא רק להנאות החיים אלא אף לחיים עצמם, לחיים שאף הדמיון עצמו אינו קיים בלעדיהם, הללו דוגלים ברצח הרס והרג לא רק של סביבתם אלא אף של עצמם, מתעבים את חיי הגוף בכל דרך, מרוממים את המוות לדרגת הפאר הגדולה ביותר, מחנכים את יורשיהם לשאוף אל המוות בכל הכוחות האנושיים העומדים לרשותם ובכל המקומות אליהם יגיעו, המוות, הג'יהאד הוא הלפיד הבוער אותו הם נושאים בגאון בכדי לשרוף את העולם כולו, המוות הוא הוא פליטת המחדל האחרונה שנותרה לאותם האנשים, עבורם זה נראה להם ככוח עצום ואדיר שמי יוכל להכניעו, מי יוכל להכניע אדם חי המוכן למות ולפוצץ עצמו בכל רגע נתון על כל אדם נתון ובכל מקום נתון, כך הם זועקים היום, אך אנו יודעים בבירור שאם הגיעו הם כבר אל המוות לא נותר בהם עוד כוח, לא נותרה להם אפשרות, זאת היא דעיכתה האכזרית והנוראית של הגאווה האנושית הגדולה ביותר.
אין לך אבסורד גדול יותר מכך שהמאמין מחשיב עצמו ככנוע, מקבל, עניו, יותר מאשר זה הכופר הנתפס על ידו כבעל גאווה מושחתת, זהו אולי שיא האבסורד שאליו הגיעה יצירת האדם, הרי כל האמונה כולה היא מעשה הגאוותנות הכי גדול שבראה האנושות מעודה, זוהי היומרה לפשר את הבלתי אפשרי, לחרוג את תחומי אלוהותנו מהדמיון אל המציאות, לכפות את חוקינו החדשים על החוקים הישנים שקדמו לנו, הלא אין גאווה אווילית ומוטרפת יותר מזו, דווקא הכופר, המודה ומודע לגבולות החוקיות שביכולתו לגלות בתחומי המציאות, זה שאינו יוצר יש מאין כי אם מגלה חוקים חדשים החצובים בהיכלי המציאות, הוא הצייתן, המקבל, המודע לכוחו כפי שהוא מבלי להפריז בתיאורו מעבר למידה, ככל שיפריז האדם פחות, ככל שימעט להגזים בכוחו, יגלה כוח רב יותר לשימושו, יאסוף כוחות חדשים ואיתנים יותר, כחות שרק העומד על טיבם ומוכן לקבל את עליונותם עליו, יכול לנווטם כפי רצונו.
ככל שהמציאות תשעט קדימה בכוחה העצום, כלל שהחיים יימשכו הלאה, עצמת התנגשותם עם הדמיון, עם האמונה, תגבר עד מאוד, כך שלא תיוותר ברירה לאנשי האמונה מלבד להלחם בכל כוחם במציאות המאיימת עליהם. מצד אחד יפסעו כל שוחרי החיים והמציאות, נגדם ידהרו אבודי הדמיון, מתועתעי הרוח, והתנגשותם ההולכת וקרבה הינה בלתי נמנעת.
