כמעט מדי שבוע יש לח"מ התלבטות לא רק בשאלה על מה לכתוב, אלא גם בשאלה האם להסתפק בהבלטת הטוב או שמא לתקוף את הרע. הזכרנו לא פעם כי 'חושך לא מגרשים במקלות', אלא בהדלקת אורות; אלא שאם לא נצביע על הרע ונזהה אותו ככזה, כיצד נדע ממה להתרחק? על כן מדי פעם מצביעים על הרע ואף תוקפים אותו. התכלית היא כמובן להגיע לטוב, וזה מודגש אצלנו בכל שבוע, אלא שהדרך להגיע לטוב, מה לעשות, מחייבת שבירה של הרע או ליתר דיוק, של הרוע.

השבוע אנחנו קוראים על יציאת מצרים בפועל, וכבר הזכרנו כמה פעמים וגם בשבוע שעבר, כי התכלית הטובה של יציאת מצרים, היא קבלת התורה בהר סיני, בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-הָעָם, מִמִּצְרַיִם, תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱלֹקִים, עַל הָהָר הַזֶּה. ואכן הנושא הזה מודגש מאד בפרשת השבוע, בעיקר בסופה, שם מדובר על כך שיציאת מצרים היא הבסיס לכל התורה ועל כן יש לחנך את הבנים לאורה (פרק י"ג): [ח] וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ, בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בַּעֲבוּר זֶה, עָשָׂה ה' לִי, בְּצֵאתִי, מִמִּצְרָיִם. [ט] וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל-יָדְךָ, וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ, לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה', בְּפִיךָ: כִּי בְּיָד חֲזָקָה, הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם.

אבל זה רק בחלק השני של הפרשה, כי חלקה הראשון עדיין עוסק במכות מצרים; השבוע אנחנו קוראים על שתי המכות, ארבה וחושך, והמכה הקשה מכולן, מכת בכורות. לכאורה, היה מתאים יותר לְסַדֵּר עניינים אלו בפרשות נפרדות; את שלוש המכות האחרונות לצרף לפרשה הקודמת, וארא, בה קראנו כבר על שבע מכות, ואילו את יציאת מצרים עצמה, כולל הציווי על לימוד התורה כנ"ל, לצרף לפרשה הבאה, בשלח. מה גם שרק בה נשלמה יציאת מצרים כידוע, כי פרעה התחרט ורדף אחרי בני ישראל כפי שנקרא בשבוע הבא בע"ה, ולא הרפה עד אשר טבע בים עם כל חילו.

פרשת השבוע (שמות י') מתחילה כך: [א] וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, בֹּא אֶל-פַּרְעֹה: מפרש הזוהר, שמשה היה ירא ללכת אל פרעה עד שאמר לו ה' בֹּא אֶל-פַּרְעֹה; כביכול אחז בידו והלך עמו אל פרעה. מה הרעיון? הרי במהלך עשר המכות, היו עוד כמה פעמים שה' הורה למשה בֹּא אֶל-פַּרְעֹה או לֵךְ אֶל-פַּרְעֹה, וכבר קראנו על כך בשבת שעברה ולפני שבועיים, מדוע דוקא כאן מפרש הזוהר שמשה פחד? ואם רק כאן פחד משה, לדעת הזוהר, מדוע לא פחד בפעמים הקודמות?

ובכן בכל הפעמים הקודמות, משה בא אל פרעה בשליחות מוגדרת. היה בפיו מסר. כך למשל (פרק ז'): [טו] לֵךְ אֶל-פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר (...) [טז] וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, ה' אֱלֹקֵי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמֹר, שַׁלַּח אֶת-עַמִּי, וְיַעַבְדֻנִי בַּמִּדְבָּר; וְהִנֵּה לֹא-שָׁמַעְתָּ, עַד-כֹּה. הוא סירב ובאה מכת דם. וכן: [כו] (...) בֹּא אֶל-פַּרְעֹה; וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, כֹּה אָמַר ה', שַׁלַּח אֶת-עַמִּי, וְיַעַבְדֻנִי. [כז] וְאִם-מָאֵן אַתָּה, לְשַׁלֵּחַ: הִנֵּה אָנֹכִי, נֹגֵף אֶת-כָּל-גְּבוּלְךָ--בַּצְפַרְדְּעִים. וכך גם במכות אחרות, תמיד שליחות עם מסר מוגדר. לעומת זאת בפרשתנו, לא מוצאים בכתוב שום מסר שמשה אמור להעביר לפרעה, שעל כן נזקקים לפירוש רש"י שהשליחות היא כדי להתרות בו. זה אכן מתאים למה שקרה בשליחויות הקודמות, אבל זה לא כתוב בפירוש.

בפועל, הייתה התראה של משה לפרעה אודות הארבה הצפוי להכות בארץ מצרים, אבל בפסוקים לא נאמר שהוא נצטווה להתרות בו. נאמר רק: (...) בֹּא אֶל-פַּרְעֹה כִּי-אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת-לִבּוֹ, וְאֶת-לֵב עֲבָדָיו, לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה, בְּקִרְבּוֹ. [ב] וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ, אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם, וְאֶת-אֹתֹתַי, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בָם; וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי ה'. כלומר, בשביל מה המצרים יחטפו עוד מכות - כדי שבני ישראל ידעו כִּי-אֲנִי ה' וגם יספרו לדורות הבאים. המכות הקודמות היו כדי שהמצרים ידעו, אבל הם סרבו לדעת ואין להם עוד הזדמנות. אח"כ באים דברי ההתראה של משה ואהרון לפרעה. השאלה היא מדוע זה חסר בדברי ה' למשה, וגם איך זה מתיישב עם פירוש הזוהר?

בהגדה של פסח אנחנו מזכירים את מכות מצרים ומסיימים ב-רבי יהודה היה נותן בהם סימנים: דצ"ך עד"ש באח"ב. לכאורה, סתם ראשי תיבות כדי לזכור בקלות את עשר המכות, אבל רק לכאורה. עיון בפרשה הקודמת מגלה כי אכן היו שלוש סדרות של מכות. במכה הראשונה בכל סדרה, מצטווה משה לפגוש את פרעה בבוקר, בשעה שהוא יוצא לעשות את צרכיו. כך במכות דם, ערוב וברד. במכה השנייה בכל סדרה, משה מתרה בפרעה המצוי בארמונו-מבצרו, והמכה השלישית נוחתת בלא התראה. בפרשתנו, המכה הראשונה היא מכת הארבה, השניה בסדרה השלישית. בשלב זה משה אכן אמור להתרות בפרעה.

שבירת הקליפה כדי להגיע לפרי

מכות מצרים היו צפויות והוּדעוּ למשה מראש. מעבר לשחרור בני ישראל מן העבדות, תכליתן של המכות היתה חינוכית (שמות ז'): ה וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי-אֲנִי ה', בִּנְטֹתִי אֶת-יָדִי עַל-מִצְרָיִם; וְהוֹצֵאתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִתּוֹכָם. ואמנם בחמש המכות הראשונות, פרעה מתעקש שלא לשחרר את בני ישראל, סתם כי הוא עקשן. במכה השישית, מכת שחין, הוא מתחיל להתרכך, אבל ה' מתערב (פרק ט') : [יב] וַיְחַזֵּק ה' אֶת-לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם: כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה', אֶל-מֹשֶׁה. אחר כך באה מכת ברד ובעקבותיה מכריז פרעה: (...) חָטָאתִי הַפָּעַם: ה', הַצַּדִּיק, וַאֲנִי וְעַמִּי, הָרְשָׁעִים. [כח] הַעְתִּירוּ, אֶל-ה', וְרַב, מִהְיֹת קֹלֹת אֱלֹקִים וּבָרָד; וַאֲשַׁלְּחָה אֶתְכֶם, וְלֹא תֹסִפוּן לַעֲמֹד.

אלא שזה לא החזיק מעמד הרבה זמן; [לד] וַיַּרְא פַּרְעֹה, כִּי-חָדַל הַמָּטָר וְהַבָּרָד וְהַקֹּלֹת--וַיֹּסֶף לַחֲטֹא; וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ, הוּא וַעֲבָדָיו. [לה] וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שִׁלַּח אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה', בְּיַד-מֹשֶׁה. כל זה למדנו בפרשה הקודמת. הסירוב של פרעה להכנע לדרישה שַׁלַּח אֶת-עַמִּי, וְיַעַבְדֻנִי, הוא עקבי ועקרוני עבורו. המכות שחטף עם כל הנזקים הכלכליים והסביבתיים שבאו בעקבותיהן, לא שיכנעו אותו להכנע בפני אותו כח עליון, ה' אלוקי ישראל, ולשחרר את בני ישראל. נו טוב, אם הוא מסרב להכנע, מה שנשאר זה לשבור אותו, ובכך מתבקש לעסוק משה בפרשתנו, כאשר הוא מצטווה בֹּא אֶל-פַּרְעֹה.

כעת אפשר להבין את העובדה שלא כתוב כאן מסר שמשה אמור להעביר לפרעה, וגם להבין את פירוש הזוהר שמשה פחד ללכת אל פרעה. השליחות של משה היא לשבור את פרעה לאחר שסירב להכנע ומזה פוחד משה. הרי מדובר בנציגו של הרוע הצרוף, ומשה לא מרגיש מספיק חזק להתמודד מולו, שמא יפול ברשתו חלילה. לכן היה הכרח ש-ה' בכבודו ובעצמו יוביל אותו כביכול בידו, ויכנס עמו יחד להיכלו של פרעה כדי לפעול את שבירתו. כי שבירת הרוע אינה יכולה להיות בדרך אגב, תוך כדי העברת מסר כזה או אחר, מעין המפגשים שכבר היו בין משה לפרעה בעת שבא אליו בשליחות כלשהי. במפגשים כאלה אפשר לנסות להכניע את הרוע, כפי שאכן נעשה עד כה, אבל כדי לשבור אותו, יש להתייצב מולו בהיכל מלכותו ושם לנצחו.

והתכלית של שבירת פרעה ומצרים, כפי שציטטנו לעיל, היא: וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ, אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם, וְאֶת-אֹתֹתַי, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בָם; וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי ה'. שנספר לבנינו אחרינו בכל דור ודור את סיפור יציאת מצרים וכך נדע את ה'. כעת אפשר להבין גם את העובדה שהתורה מספרת על היציאה ממצרים בפועל, וכן מצווה על לימוד תורה - התכלית של יציאת מצרים, דווקא בפרשת בא אל פרעה; כי כדי לצאת ממצרים באמת, לזכות לחירות אמיתית, צריכים לפעול שבירה של הרוע. לא די בהכנעתו. וכנ"ל, כדי לזכות ללמוד תורה באמת - חייבים קודם לשבור את הרוע, את הנטיות הרעות השולטות בנו.

ואין המשימות נפרדות זו מזו חלילה. רבים בינינו לומדי התורה וכולנו פחות או יותר מייחלים ליציאת מצרים של ימינו, הגאולה האמיתית והשלמה שתבוא מיד ממש. שתי המשימות מחייבות שבירה של הרוע כדי שתוכלנה לצאת אל הפועל. והסדר הוא אותו סדר של מכות מצרים; קודם הכנעה של הרוע בתחומים הנשלטים על-ידי האדם, כלומר לתקן מדותיו ככל יכולתו, להפוך נטיות שליליות לחיוביות על-ידי שימוש באותם כוחות לחיוב. למשל נטיה להתלהבות – ללמוד להתלהב מן החיוב ולהתרחק מן השלילה, ואח"כ שבירה של הרוע בתחומים שאין להכניעו. נטיה שלילית שאין דרך להפכה לחיוב – פשוט לשבור.

ומי שירצה למצוא כאן רמז להנחיות בדבר ניהול מדיניות בעולם בו הרוע מתגבר והולך, אפשר בקלות. שכן הנסיונות לפייס את נציגי הרוע, או אף להכניעם בדרך של כפיית סדרי שלטון שימנעו מהרוע להתגבר, נדונו לכשלון חרוץ והם צפויים לפגוע דוקא במי שנוקט מהלכים אלו. התרופה לרוע המוחלט היא שבירה מוחלטת, ואין שום תרופה אחרת. הבעיה היא שלצורך כך יש לפגוע בו דוקא בהיכל מלכותו, שאז בדרך ממילא יתבטלו כל נספחיו. אבל כל עוד מתעקשים להתעסק עם הנספחים, ומסיבה כזאת או אחרת מעניקים חסינות למוקד הרוע, הוא רק ילך ויגבר. שכן משימתו היא להחריב את העולם, ואין בדעתו לעצור בטרם יצליח ח"ו, או ימוגר סופית.

(מיכה ז') [טו] כִּימֵי צֵאתְךָ, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אַרְאֶנּוּ, נִפְלָאוֹת מבטיח לנו הנביא, וזה אומר שבקרוב מאד ימוגר הרוע וסוף סוף תבוא הגאולה האמיתית והשלמה.

ואז בלי ספק יהיה רק טוב ליהודים וגם לכל השאר.