מעטות הדוגמאות בהיסטוריה שבהן מתרחש שינוי בדעת הקהל כמו שאירע ביחסו של הציבור למערכת המשפט ולביהמ"ש העליון. לאחר שנים של טשטוש גבולות בין מערכת המשפט למערכת הפוליטית, שנבעה מהתפשטותו של העליון אל התחומים הפוליטיים, תוך יומרה לקבוע את "דמות המדינה וערכיה", התנקז הויכוח לדרך בחירת השופטים בישראל.
במשך שנים שלטו שופטי ביהמ"ש העליון בוועדה למינוי שופטים, זאת על אף שהמחוקק הקדיש להם רק 3 מתוך 9 חברי הוועדה. שופטי העליון ניצלו את הפיצולים במערכת הפוליטית ובלשכת עוה"ד על-מנת לבסס לעצמם רוב תמידי למועמדים מטעמם. בדרך זו, שכפל ביהמ"ש העליון למעשה את עצמו, כאשר מרבית השופטים התמנו מתוך השכבה המכונה "הציבור הנאור" - הציבור המשכיל, החילוני והליברלי, המהווה מיעוט במדינה.
תהליך זה הקצין ככל שביהמ"ש העליון נכנס יותר ויותר להחלטות האידיאולוגיות והפוליטיות, ושינה במו ידיו ובאמצעות פרשנויותיו את סמכויותיו ואת תפקידו בחברה הישראלית, בטענה שאירעה "מהפכה חוקתית". כך נוצרה סתירה פנימית מסוכנת - כניסה לתחומים הפוליטיים מחד, בצד שמירת המונוליטיות בהרכב ביהמ"ש העליון מאידך.
אם בעבר התחלק העליון בין שופטים ליברליים לשמרנים (ראה למשל פרשת "שליט" בשנות ה-60 שם נפלה הכרעה אידיאולוגית על חודו של קול), בעשור האחרון הצליח הנשיא ברק בדר"כ בכוח מנהיגותו, והן בכוח שליטתו בהליך המינוי, לגבש רוב כמעט טוטאלי לעמדות הליברליות בהן דגל, אשר לעיתים קרובות נגדו את השקפות הציבור בישראל.
כל רעיון באשר לשינוי בועדה, או בסמכויות העליון, נתקל במקהלה שוצפת, בחרמות ובנידויים. בשנת 1996, כשהשופטים איבדו לרגע את שליטתם בוועדה, "הוסדר" העניין חיש קל, באמצעות כתבי אישום מופרכים, שהוגשו נגד השר יעקב נאמן ונגד ראש לשכת עוה"ד דרור חטר ישי, ובא לציון גואל.
האנומליה שנוצרה כאן, לפיה גוף ממונה גם מגדיר את סמכויותיו, וגם ממנה את חבריו, יצרה התמרמרות גואה בקרב הציבור. נקודת השבר היתה פרשת סיכול מינויה של פרופ' רות גביזון לביהמ"ש העליון. בתקופת כהונתה של השרה לבני נעשה ניסיון רציני למנות את פרופ' גביזון, אחת המוחות הגדולים של העם היהודי בדור הזה, אשר על כישוריה אין עוררין (לתרומתה המרשימה לעבודתה של ועדת וינוגרד נתוודע גם הציבור הרחב לאחרונה), לביהמ"ש העליון.
הנשיא ברק נעמד על רגליו האחוריות, ובסדרה של מניפולציות מופלאות הצליח לסכל את המינוי, תוך שהוא מודיע קבל עם ועדה, כי לפרופ' גביזון יש "אג'נדה" הפוסלת אותה. כלומר, השקפתה השמרנית באשר לתפקיד העליון והתנגדותה לאקטיביזם השיפוטי של הנשיא ברק סיכלו את מינויה.
נימוק אקסצנטרי ומשולל כל הגיון זה, הבהיר סוף סוף לציבור את עומק הבעיה שנוצרה כאן במרוצת השנים. שינוי האווירה הציבורית ואובדן האמון של הציבור בביהמ"ש העליון כתוצאה מכך, הוא זה שמאפשר כיום למערכת הפוליטית, שנמנעה במשך 20 שנה מלהתעסק עם התופעות השליליות שהתפתחו כאן, לטפל טיפול שורש ולהחזיר עטרה ליושנה, כפי שמנסה שר המשפטים דניאל פרידמן.
בצעד אמיץ והיסטורי, הגיש השבוע השר הצעת חוק ממשלתית לשינוי מבנה הוועדה למינוי שופטים באופן שהשליטה תילקח משופטי העליון. בהגשת הצעת חוק זו גילתה הממשלה בגרות, אחריות, ואומץ לב שלא אפיין את ממשלות ישראל בעבר, שסברו, מן הסתם, כי כל התעסקות עם ביהמ"ש העליון תביא עליהן פורענות. עתה נתגדשה הסאה והגיעה העת לתקן את המעוות, לפני שיגרמו לדמוקרטיה הישראלית נזקים נוספים ומיותרים.
