אחת דיבר אלקים שתיים זו שמעתי - את הפסוק הזה מפרשים חז"ל כתזכורת לעובדה שהקב"ה דבר עמנו כמה דברים בדבור אחד, והחלק הנוגע לענייננו מובא בפירוש רש"י. הנה דבריו (לפרק כ' פסוק א'): אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה - מלמד שאמר הקב"ה עשרת הדברות בדבור אחד מה שאי אפשר לאדם לומר כן. אם כן מה תלמוד לומר עוד 'אנכי' ו'לא יהיה לך'? שחזר ופירש על כל דבור ודבור בפני עצמו. ולפסוק ח': זָכוֹר וְשָמוֹר בדבור אחד נאמרו וכן (שמות לא) מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת (במדבר כח) וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת--שְׁנֵי-כְבָשִׂים. וכן (דברים כב) לא תלבש שעטנז - גדילים תעשה לך. וכן (ויקרא יח) עֶרְוַת אֵשֶׁת-אָחִיךָ, לֹא תְגַלֵּה (דברים כה) יבמה יבא עליה. הוא שנ' (תהלים סב) אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי.

חלק מהאמירות הן משלימות וחלק נראות כסותרות זו לזו. עצם העובדה שדברים שונים נאמרים בדיבור אחד, זה משהו שבן אנוש אינו יכול לעשות ולכן גם לא להבין. עומד על כך בהרחבה ר' אברהם אבן עזרא, ואין כאן המקום להאריך. אנחנו ננסה להבין רק את הרעיון שמאחורי הדיבור האחד שכולל שתי אמירות, ואם נצליח בכך - דיינו. נעשה זאת תוך התייחסות לחלק מן הציטוטים שהעתקנו מפירוש רש"י: עשרת הדברות בדבור אחד, התורה כולה כלולה בעשרת הדברות וכתוב על זה רמז: מס' המצוות בתורה הוא 613. עוד שבע מצוות מדרבנן, כגון נטילת ידים, מקרא מגילה בפורים, נרות שבת וחנוכה וכו', בסך-הכל 620. בדיוק מספר האותיות בעשרת הדברות.

תרי"ג (613) מצוות התורה מתחלקות לרמ"ח (248) מצוות עשה ושס"ה (365) מצוות לא תעשה. בשמירת המצוות, אדם עשוי לגלות נטיה לכיוון כזה או אחר. יש שמצוות עשה "מדברות אליו" יותר ובהן הוא יקפיד ויש שיקפיד יותר להתרחק מאיסורים, להזהר במצוות לא תעשה. זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ. זו מצוות עשה, לחוות את קדושת השבת בצורות שונות כגון קידוש על היין וכו'. זהו החלק הנעים שבשבת ורבים נהנים להקפיד עליו. אבל יש גם (בספר דברים) שָמוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ. שזה אומר זהירות מחילול שבת בעשיית איזו מלאכה, וציווי זה נאמר מפי אותו מְצַוֶה. על כן זָכוֹר וְשָמוֹר בדבור אחד נאמרו, כדי להורות לנו שבין מצוות עשה ובין מצוות לא תעשה, הכל ניתן מהבורא ית'.

בפרשת כי תשא נאמר ביחס לשבת כי מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת, ובפרשת פנחס, בפרק על הקרבנות, נאמר וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת--שְׁנֵי-כְבָשִׂים ששוחטים ומקריבים על גבי המזבח. חילול שבת עונשו חמור ושחיטה כלולה במלאכות האסורות בשבת מן התורה. למרות זאת מצווה התורה להקריב בכל שבת קרבנות על גבי המזבח, מה שמחייב כמובן שחיטה ומלאכות נוספות. גם שני ציוויים אלו נאמרו בדיבור אחד כנ"ל, והשאלה היא לשם מה יש צורך בדיבור אחד הכולל עניינים הופכיים זה מזה. והרי א', אפשר לאמרם בציוויים נפרדים וב', בלאו הכי השומעים אינם מסוגלים לקלוט אפילו דיבור אחד כאשר נאמרים שנים או יותר ביחד. שעל כן בא הפירוט, שחזר ופירש על כל דבור ודבור בפני עצמו. אז מה מלמד אותנו המהלך הזה, מעבר למה שכבר כתבנו בדבר ההוראה שניתנה מאותו מְצַווה, הבורא יתברך?

כמו הקדמה לעשרת הדברות כתוב (שמות כ'): [א] וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר. בדרך כלל, לֵאמֹר זה להעביר לאחרים את המסר. כאן שכולם שומעים בשווה, בשביל מה כתוב לֵאמֹר? אלא מכאן ניתן הכח ליהודי לאמר את דבר ה'. שכביכול ה' ידבר מתוך פיו. על דרך שנאמר לגבי משה רבינו, 'שכינה מדברת מתוך גרונו של משה' או בישעיהו, 'דברי אשר שמתי בפיך', או כמו שאומר דוד המלך בתהלים קי"ט: תַּעַן לְשׁוֹנִי אִמְרָתֶךָ. אומנם לשוני היא המדברת, אבל הדברים אינם שלי, אלא אמרתך. וכך גם לאורך הדורות, כל הנביאים וחכמי ישראל שביטלו עצמם לרצון הבורא יתברך ועסקו בתורה מתוך מודעות שזהו דבר ה', זכו להוציא מפיהם את דבר ה' בהלכה, באגדה וכו'.

בעבר דיברנו על כך ששתי הדברות הראשונות הן כללות התורה כולה. כי אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ היא שורש לכל מצוות עשה ו- לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, עַל-פָּנָי היא שורש לכל מצוות לא תעשה. אבל השורש למצוות לֹא-יִהְיֶה לְךָ, הוא אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ, על דרך שחז"ל אומרים (מכות כד/א): בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר וצדיק באמונתו יחיה. (תניא ל"ג): כלומר כאלו אינה רק מצוה אחת היא האמונה לבדה. כי ע"י האמונה לבדה יבא לקיום כל התרי"ג מצות.