די מקובל בשיח האנושי לתאר תכונות אנושיות בעזרת דימוי למתכות שונות. יש לב אבן ויש לב זהב. יש איש הפלדה ויש נחוש כנחושת ואלה רק דוגמאות. כמובן, דימויים אלו אינם המצאה של העברית החדשה. הנה למשל העיקשות היהודית המפורסמת (ישעיהו מ"ח): [ד] מִדַּעְתִּי, כִּי קָשֶׁה אָתָּה; וְגִיד בַּרְזֶל עָרְפֶּךָ, וּמִצְחֲךָ נְחוּשָׁה. ובמיכה (ד') בכיוון חיובי, עוצמתם של יהודים ביחס לאויביהם: [יג] קוּמִי וָדוֹשִׁי בַת-צִיּוֹן, כִּי-קַרְנֵךְ אָשִׂים בַּרְזֶל וּפַרְסֹתַיִךְ אָשִׂים נְחוּשָׁה, וַהֲדִקּוֹת, עַמִּים רַבִּים; וְהַחֲרַמְתִּי לַה' בִּצְעָם, וְחֵילָם לַאֲדוֹן כָּל-הָאָרֶץ.

מצרים מכונה כור הברזל (מלכים א' ח' נ"א) שכן בה הוּתַּכְנוּ להיות עם אחד, והנביא זכריה (י"ג) מודיע כי אנחנו עלולים לעבור תהליך דומה לפני התגלות המשיח בגאולה האמתית והשלמה: [ט] וְהֵבֵאתִי אֶת-הַשְּׁלִשִׁית, בָּאֵשׁ, וּצְרַפְתִּים כִּצְרֹף אֶת-הַכֶּסֶף, וּבְחַנְתִּים כִּבְחֹן אֶת-הַזָּהָב; הוּא יִקְרָא בִשְׁמִי, וַאֲנִי אֶעֱנֶה אֹתוֹ--אָמַרְתִּי עַמִּי הוּא, וְהוּא יֹאמַר ה' אֱלֹקָי. דימויים אלו תופסים לא רק במישור הלאומי אלא גם כאשר מדובר באדם כפרט. הנה למשל כיצד מנוסח בספר משלי (י"ז) הרעיון שאין אדם יודע מה בלבו של חברו כי זה מהנסתרות השייכות לה' אלוקינו: [ג] מַצְרֵף לַכֶּסֶף, וְכוּר לַזָּהָב; וּבֹחֵן לִבּוֹת ה'. וכך הוא מתאר אדם שמחשבתו ודיבורו סדורים וברורים (פרק כ"ה): [יא] תַּפּוּחֵי זָהָב, בְּמַשְׂכִּיּוֹת כָּסֶף-- דָּבָר, דָּבֻר עַל-אָפְנָיו.

על בסיס זה, ננסה להבין משהו בפרשת השבוע וכרגיל גם ללמוד ממנה הוראות אקטואליות. הפרשה פותחת בציווי ה' למשה (שמות כ"ה): [ב] דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה: מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי. [ג] וְזֹאת, הַתְּרוּמָה, אֲשֶׁר תִּקְחוּ, מֵאִתָּם: זָהָב וָכֶסֶף, וּנְחֹשֶׁת. כמובן, הכוונה כאן היא למתכות כפשוטן, חומר גלם לבנין המשכן וכליו, אבל כרגיל, כל הוראה של התורה היא נצחית ובכל הוראה גם מסתתרות הנחיות מדויקות לעבודת היהודי את קונו. הפעם אנחנו מגיעים להנחיות אלו דרך הניסיון להבין את הסדר הפנימי ברשימת הטובין שיש לתרום להקמת המשכן.

הרשימה נפתחת ב-זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת, מלמעלה למטה בחשיבות - שהרי הזהב חשוב ויקר מן הכסף וכן הכסף מן הנחושת, ומלמטה למעלה בכמות ובשכיחות - שכן הזהב מצוי אצל פחות אנשים מהכסף, וזה מצוי פחות מהנחושת. גם, בהקמת המשכן השתמשו פחות בזהב ובכסף ויותר בנחושת. כלומר, לפי הפתיחה של רשימת הטובין הנדרשים להקמת המשכן, נראה כאילו היקר והחשוב - קודם בפסוק, אלא שהמשך הרשימה ובעיקר סיומה, [ז] אַבְנֵי-שֹׁהַם, וְאַבְנֵי מִלֻּאִים, לָאֵפֹד, וְלַחֹשֶׁן. אינו מסתדר לפי הגיון פנימי זה, שכן אבנים יקרות היו מצויות פחות מן הזהב, הרבה פחות, ואף יקרות ממנו.

במלים אחרות, ההגיון הפנימי ברשימת הטובין, אינו של 'היקר קודם' וגם לא של 'המצוי קודם', אז מהו ההגיון הפנימי ומהי ההוראה עבורנו? אפשר להוסיף ולשאול כאן, מדוע המתכות מוזכרות ראשונות כאשר אינן היקרות ביותר, ואף לא הדרושות ביותר מבין הטובין הנדרשים, אבל מכיוון שלא נוכל להקיף הכל, נסתפק בניסיון לברר מהי ההוראה הטמונה באיזכור שלושת הראשונים כראשונים - ובסדר זה דוקא, ונעשה זאת בעזרת שיחה של כ"ק אדמור מליובאוויטש (ליקוטי שיחות כרך ו').

יש שלוש דעות שונות בשאלה מתי נאמרה פרשה זו; דעה אחת אומרת שהציווי וגם איסוף התרומות היה לפני חטא העגל (שכזכור אירע בסוף ארבעים יום הראשונים לשהות משה בהר) ורק הקמת המשכן נדחתה בגלל החטא. דעה שניה אומרת בדיוק להפך; שגם הציווי וגם הביצוע היו ביום הכפורים, לאחר חטא העגל ולאחר שה' סלח לנו. דעה שלישית סוברת שהציווי ניתן בארבעים יום הראשונים שמשה היה בהר, אבל בגלל חטא העגל, הוא נאמר לעם רק לאחר ארבעים יום אחרונים. ברור שבפועל, התהליך היה לפי אחת בלבד מבין שלוש השיטות, אלא מכיוון שאלו ואלו דברי אלוקים חיים, ושלושת הפירושים מתייחסים לעניין אחד, צריכים לנסות לשלב ביניהם כדי למצוא את המסר הנצחי והאקטואלי עבורנו.

לפי הפירוש הראשון, שגם הציווי וגם איסוף התרומות היה לפני חטא העגל, יוצא שהמשכן נעשה בידי צדיקים, שכן זו היתה מדרגת בני ישראל לאחר מתן תורה. לפי הפירוש השני, שהציווי ניתן לאחר החטא והסליחה, המשכן נעשה ע"י בעלי תשובה. ולפי הפירוש השלישי - גם רשעים שחטאו בעגל ועוד לא עשו תשובה, היו שותפים בהקמת המשכן.