|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
גם החיים מתחלקים לשלושה חלקים
|
למרות שכעת אנחנו נמצאים בשפל המדרגה, בידינו להגיע למדרגה נעלית בגאולה האמתית והשלמה מיד ממש ● זה תלוי רק בנו
|
באופן כללי נחלקים חיי כל אדם לשלושה חלקים; ילדות, בגרות, זקנה. בכל חלק אפשר למצוא חלוקה לתת חלקים, אבל זה כאשר מפרטים. לפרטים אין סוף כידוע, אז נעסוק רק ברמה הכללית. יותר בעומק, חלוקה זו קיימת לא רק בחייו של האדם הפרטי, 'עולם קטן' בלשון חז"ל, אלא גם בחייו של העולם כולו - 'אדם גדול' בלשון חז"ל. הנה מה שאומרת הגמרא (עבודה זרה, ט/א): תנא דבי אליהו, ששת אלפים שנה הוי העולם; שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח. וזו רק דרך אחת לחלוקה. יש עוד דרך - לפני מתן תורה, אחרי מתן תורה עד התגלות המשיח במהרה בימינו אמן, ולאחר ההתגלות - הגאולה האמתית והשלמה. ואפשר כמובן להציע חלוקות נוספות על-פי התורה, כאשר הבסיס הוא בפרשת השבוע שלנו.
בכללות, מה שזוכרים מפרשת השבוע שלנו זה את חטא העגל, אבל יש גם את לפני החטא - המשך הציוויים אודות עבודת המשכן, כאשר השיא הוא במתן הלוחות הראשונות למשה, ויש את אחרי החטא, התשובה שעשו בני ישראל עד הגיעם למדריגה נעלית; 'במקום שבעלי תשובה עומדים - אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד'. וזה השפיע גם על משה אשר הוביל את מהלך התשובה של בני ישראל ואת המחילה של ה', וכתוצאה מכך זכה (שמות ל"ד כ"ט) (...) כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו--בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ. לכאורה, קצת קשה להבין את ריכוז הנושאים בפרשה אחת. למה לא להביא את תיאור הלוחות הראשונות ומעלתן, בפרשת משפטים - שם מסופר שמשה היה בהר ארבעים יום וארבעים לילה, כדי לקבל את אותן לוחות? מדוע התורה מסמיכה את תיאור מעלתן לסיפור חטא העגל? זה הרי כמעט "לועג לרש" אומר הרבי.
נסקור בקצרה את תוכן הפרשה לפי סדר העולים לתורה, ואולי זה יעזור לנו להבין את ההגיון הפנימי ובעיקר את המסר הנצחי של הפרשה המיחדת הזאת: העולה הראשון זוכה בארבעים וחמשה פסוקים, (פרק ל, י"א-ל"ח פרק ל"א, א- י"ז). מתחיל במחצית השקל שכל אחד חייב לתרום כל שנה לצורך קרבנות הציבור (6 פסוקים). ההוראה לבנות כיור נחושת שממנו ירחצו הכהנים את ידיהם ורגליהם כהכנה לעבודת הקודש במשכן (5 פסוקים). הוראה בדבר המרכיבים והמתכון להכנת שמן המשחה ובדבר שימושיו, וכן האיסור החמור לעשות כמוהו או להשתמש בו שימוש אחר (17 פסוקים). המרכיבים והמתכון להכנת הקטורת, והאיסור לעשות כמוה שלא בקודש, או ליהנות ממנה (5 פסוקים). מינוי בְּצַלְאֵל משבט יהודה כבונה ראשי של המשכן וכליו, מינוי סגנו אָהֳלִיאָב משבט דן, והגדרת משימותיהם (11 פסוקים). ואחרון חביב בחלק זה, ציווי על השבת, שלא יטעו לחשוב שמותר לבנות את המשכן ביום הקדוש (6 פסוקים). עד כאן הכל שייך לספירת החסד, שזה השפעת הטוב מלמעלה.
העליה השניה מתחיל בפסוק הבא: [יח] וַיִּתֵּן אֶל-מֹשֶׁה, כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי, שְׁנֵי, לֻחֹת הָעֵדֻת--לֻחֹת אֶבֶן, כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹקִים. בלוחות היו כתובות עשרת הדברות ששמענו מפי הגבורה, שזו הספירה השניה כידוע. זהו הפן החיובי של ספירה זו, שאלוקים (שם הגבורה) מתגלה לאדם ועושה עמו חסד (נותן לו את התורה). מיד אחר כך מספרת התורה על התהליך שהוביל לחטא העגל, על עשייתו ועל החגיגות לכבודו. והכל בקיצור נמרץ, ששה פסוקים בסך-הכל, מתוך ארבעים ושבעה של העולה השני. בנושא העגל דיברנו בשנים קודמות ונקודת העניין היא הפניית מדת הגבורה לכיוונים שליליים. אח"כ שבים לגבורה החיובית בהענשת החוטאים ובעיקר בתשובה שעושים על החטא החמור. גם עליית משה אל ההר בפעם השניה במטרה מוצהרת: אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם. ואמירתו הבוטה לה': [לב] (...) וְעַתָּה, אִם-תִּשָּׂא חַטָּאתָם; וְאִם-אַיִן--מְחֵנִי נָא, מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ. גם היא גבורה צרופה המונעת על-ידי חסד צרוף, אהבה אינסופית לעם ישראל, אהבה עד כדי מסירות נפש.
בשלישי (5 פסוקים) משה כבר עולה לקבל את הלוחות השניים שזה תפארת, ומעלה סדרה של בקשות. בקטע זה ה' עונה לו בקיצור, פָּנַי יֵלֵכוּ, וַהֲנִחֹתִי לָךְ. הוא אינו מסתפק בכך ומבקש מה' הבטחה שעם ישראל יזכה תמיד ליחס מיוחד, (...) וְנִפְלִינוּ, אֲנִי וְעַמְּךָ, מִכָּל-הָעָם, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. כאילו התשובה שעשו אחרי חטא העגל, אמורה להעניק להם זכויות שלא היו להם קודם, בטרם חטאו. מכאן נוכל להבין את מעלתה של התשובה בעיני משה, ולא ממש מפתיע שה' נענה לבקשתו זו.
|
|
אחרי הנפילה עולים גבוה יותר
|
|
ברביעי השייך למדת הנצח (7 פסוקים). ה' נענה לכל בקשותיו של משה. כמעט. יז וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, גַּם אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה: כִּי-מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי, וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם. זה מתייחס לבקשה: (...) וְנִפְלִינוּ, אֲנִי וְעַמְּךָ, מִכָּל-הָעָם, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. משה מנצל את העת רצון שבאה דוקא לאחר הנפילה הגדולה של החטא החמור, ומבקש: (יח) (...) הַרְאֵנִי נָא, אֶת-כְּבֹדֶךָ. בכך הוא מבקש לזכות בנצחיות, להנציח את המודעות הטבעית שה' הוא האלוקים. שהרי לאחר שרואים, לעולם לא יתעורר עוד ספק בדבר שראו. אלא שה' נענה לבקשה זו חלקית בלבד: [כ] וַיֹּאמֶר, לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת-פָּנָי: כִּי לֹא-יִרְאַנִי הָאָדָם, וָחָי. [כא] וַיֹּאמֶר ה', הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי; וְנִצַּבְתָּ, עַל-הַצּוּר. [כב] וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי, וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר; וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ, עַד-עָבְרִי. [כג] וַהֲסִרֹתִי, אֶת-כַּפִּי, וְרָאִיתָ, אֶת-אֲחֹרָי; וּפָנַי, לֹא יֵרָאוּ. כאן מסתיים רביעי וגם פרק ל"ג, בהודעת ה' למשה, כי למי שמבקש להנציח את הקשר עם הרבונו של עולם, ינתן סיוע מלמעלה, אבל העבודה העיקרית תישאר זו של האדם מלמטה. רעיון התשובה, כבר אמרנו?
בחמישי השייך לספירת ההוד (9 פסוקים). זה מתחיל בהוראת ה' למשה: פְּסָל-לְךָ שְׁנֵי-לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים; וְכָתַבְתִּי, עַל-הַלֻּחֹת, אֶת-הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר הָיוּ עַל-הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ. לא כמו הלוחות הראשונות (פרק לב) שהיו מעשה ידי הבורא יתברך: [טז] וְהַלֻּחֹת--מַעֲשֵׂה אֱלֹקִים, הֵמָּה; וְהַמִּכְתָּב, מִכְתַּב אֱלֹקִים הוּא--חָרוּת, עַל-הַלֻּחֹת. הפעם אתה תכין את הלוחות ואני אכתוב. שילוב של עבודת האדם עם השלמת המלאכה על-ידי הבורא יתברך. רעיון התשובה, כנ"ל, כי רק כך יש לדברים קיום נצחי. כעת צריך לעלות להר פעם שלישית, ושוב להיות שם ארבעים יום וארבעים לילה. והמתכונת דומה לזו של מעמד הר סיני: ג וְאִישׁ לֹא-יַעֲלֶה עִמָּךְ, וְגַם-אִישׁ אַל-יֵרָא בְּכָל-הָהָר; גַּם-הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל-יִרְעוּ, אֶל-מוּל הָהָר הַהוּא. וזה שייך לספירת ההוד שפירושה יופי וגם הודאה שאין לסמוך על הקב"ה שיעשה את העבודה המוטלת עלינו מצד אחד, וכי מעשי האדם למטה - אף אם ישקיע את כל כולו במעשיו, אינם שווים דבר בלא ההשלמה הבאה מלמעלה.
הספירה השישית היא ספירת היסוד, אות ברית קודש, וזה אכן מתחיל בכריתת ברית וכל ההמשך הוא תנאי הברית. ברית זה הסכם דו צדדי כמובן. חלקו של ה' בברית הוא כדלהלן: [י] וַיֹּאמֶר, הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית, נֶגֶד כָּל-עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת, אֲשֶׁר לֹא-נִבְרְאוּ בְכָל-הָאָרֶץ וּבְכָל-הַגּוֹיִם; וְרָאָה כָל-הָעָם אֲשֶׁר-אַתָּה בְקִרְבּוֹ אֶת-מַעֲשֵׂה ה', כִּי-נוֹרָא הוּא, אֲשֶׁר אֲנִי, עֹשֶׂה עִמָּךְ. ומה החלק שלנו? [יא] שְׁמָר-לְךָ--אֵת אֲשֶׁר אָנֹכִי, מְצַוְּךָ הַיּוֹם; הִנְנִי גֹרֵשׁ מִפָּנֶיךָ, אֶת-הָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי, וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי, וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי. החלק הראשון של הפסוק מתייחס למחויבות שלנו בברית, והחלק השני חוזר למחויבות של ה'. ומה תיחשב הפרת הברית מצדנו? אז הנה: [יב] הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן-תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה, בָּא עָלֶיהָ: פֶּן-יִהְיֶה לְמוֹקֵשׁ, בְּקִרְבֶּךָ. בשנים קודמות הארכנו בנושא זה כאשר הצבנו אותו כנושא מרכזי ברשימתנו. כעת זו רק תזכורת. בהמשך תנאי הברית מוזכרים שלושת הרגלים שבעבר הסברנו כי ההקפדה על שמירתם מהווה מעין תרגול תקופתי להידוק הקשר הנצחי בינינו לבין ה' אלוקינו.
בשביעי, ספירת המלכות, משה יורד מן ההר (...) וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד-מֹשֶׁה, בְּרִדְתּוֹ מִן-הָהָר; וכנ"ל, הוא לֹא-יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו--בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ. אבל העם ראה, [ל] וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת-מֹשֶׁה, וְהִנֵּה קָרַן, עוֹר פָּנָיו; וַיִּירְאוּ, מִגֶּשֶׁת אֵלָיו. לפתע הם מתייחסים אליו כמו אל מלך, יראים מִגֶּשֶׁת אֵלָיו. הוא עלה למדרגה עליונה והם חשים כי התנתק מהם, או שמא הם התנתקו ממנו. אבל בעיני משה המציאות קצת אחרת: [לא] וַיִּקְרָא אֲלֵהֶם מֹשֶׁה, וַיָּשֻׁבוּ אֵלָיו אַהֲרֹן וְכָל-הַנְּשִׂאִים בָּעֵדָה; וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, אֲלֵהֶם. [לב] וְאַחֲרֵי-כֵן נִגְּשׁוּ, כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיְצַוֵּם--אֵת כָּל-אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אִתּוֹ, בְּהַר סִינָי. כל זה בעוד עור פניו קורן באופן חריג. רק אחר כך: [לג] וַיְכַל מֹשֶׁה, מִדַּבֵּר אִתָּם; וַיִּתֵּן עַל-פָּנָיו, מַסְוֶה. כאילו רמז להם שמדרגה זו שייכת גם אליהם, שהרי הם בעלי תשובה, וזו מדרגה נעלית ביותר.
אז היו לנו שלושה שלבים; מצב נעלה של נשיאת ראש בני ישראל עד לקבלת הלוחות הראשונות, נפילה נוראה בחטא העגל, ובעקבותיה תשובה ועליה למדרגה נעלית יותר מזו שבה היינו קודם. מסקנה: למרות שכעת אנחנו נמצאים בשפל המדרגה, בידינו להגיע למדרגה נעלית בגאולה האמתית והשלמה מיד ממש. זה תלוי רק בנו. ואז, אין ספק שיהיה רק טוב ליהודים.
|
|
| תאריך:
|
22/02/2008
|
|
|
עודכן:
|
22/02/2008
|
|
נסים ישעיהו
|
|
גם החיים מתחלקים לשלושה חלקים
|
|
בין הלקחים שניתן ללמוד מן השאון סביב מסקנות ועדת וינוגרד, ישנו אחד שמוטב להעמידו בראש מעינינו לעתיד. כוונתי היא לאופי הביקורת הציבורית, מכל הכיוונים, כלפי הממשלה ואוזלת ידה של הוועדה שתקוות כה רבות נתלו בעבודתה. נראה שמעמד הביקורת בחברה ישראלית הולך ונשחק לנוכח כסותה האידיאולוגית התמידית או לפחות לנוכח הדימוי המוטה שדבק בה. הרי בעידן שלנו הציבור אינו מאמין עוד במבקר-הגיבור, הנביאי כמעט, אשר שופך אור על חטאי החברה ומחזיר את העם אל נתיב האמת. כיום אנו בוחנים בקפידה את מוצאו הרעיוני של המבקר ומחטטים בקורות חייו על-מנת לאתר את שליחיו המדומיינים או הממשיים. אין עוד הילה מקצועית או סגולית לביקורת; טבעה ואופייה נקבעים על-ידי השתייכותה לעיתון זה או אחר או מקורה במחנה פוליטי מסוים. למעשה, בחברה דמוקרטית, כולנו הפכנו למבקרים קולניים בעלי אין ספור אמצעים להתבטא ולשפוך דליים של חימה וחרון על עוולות השעה, אך אשר ממעיטים בניסיון להציב קריטריון בסיסי משותף לשיפוטנו הזעוף. כך אדי הביקורת עולים במעלות הרקיע ככדור פורח בלתי מאויש, שגורלו לעוף זמן מה מעל ראשינו ולהיעלם לעד.
|
|
|
|
|
הנה לכם ציטוט: "המבצע נחשף מבעוד מועד, דבר שפגם בגורם ההפתעה; למבצע לא הוכנה פקודת מטה סדורה; תוכנית המבצע לא תאמה את תמונת המודיעין; סמוך למבצע שונתה הגדרת המשימה; התגלה פער בהבנת המשימה על-ידי השוטרים והמפקדים; שוטרים נותרו ללא מענה פיקודי הולם בעיצומן של הפרות הסדר והפיקוד והשליטה לקו בחסר". האם מוכרות לכם מילות העידוד הללו? לא, זו לא ועדת וינוגרד. זו תמציתו של דוח המשטרה על תפקודם של השוטרים והמפקדים באירועי פקיעין. אך תודו שהדברים זהים למדי לאלו של ועדת וינוגרד, ולפני כן, ועדות אור, ולפני כן ועדת זיילר, ולפני כן... המון ועדות. ומה המשותף לכל: הן מגלות שמתחת לכרום הדק הנראה על פני השטח, יש כמויות מורסה אדירות שהצטברו במשך שנים רבות, מבלי שאיש נתן את דעתו לכך.
|
|
|
|
|
השנאה למוסלמים ולדת האיסלאם בדנמרק גוברת. לפני שנתיים פורסמו בעיתונות הדנית קריקטורות, המציגות את הנביא מחמד כטרוריסט ולפני כמה ימים עצרה המשטרה הדנית, בעיר ארהוס שבמרכז המדינה, שלושה בני אדם בחשד שתכננו לרצוח את המאייר קורט וסטרגור שצייר את הקריקטורה החריפה, בה נראה הנביא מחמד כשפצצה מונחת במצנפת שלראשו.
|
|
|
|
|
שלום רב לכם, שופטי בית המשפט העליון, ובמיוחד כבוד הנשיאה דורית ביניש.
|
|
|
|
|
אציג תזה שאינה מקובלת כל כך. מוכרות לכולם ישיבות ה"קיטורים" של הישראלים, החוזים שחורות למדינת ישראל. לדעתי, מדינת ישראל היא סיפור הצלחה בלתי רגיל. יש אומנם סיבות להיות מודאגים, אך גם יש בידינו להשפיע במידה לא מבוטלת על עתידנו. בזמן הקצר שעומד לרשותי, אסביר מדוע ישראל היא תופעה מדינית מוצלחת. אנתח תופעה זאת על-פי מספר פרמטרים.
|
|
|
|
|
הפטפטת המדינית הבלתי אחראית שמהדהדת בתקש...
