הסברה: צה"ל יורה לעצמו ברגל

ממשלת ישראל מנהלת מערכה הסברתית קשה ומסובכת בכל הקשור למדיניות המצור הכלכלי על רצועת עזה. קו ההסברה מצדיק את צמצום האספקה המגיעה מישראל לרצועה בעצם הגדרת רצועת עזה כ"ישות עוינת" וברצון לפגוע ביכולת ארגוני הטרור לייצר חומרי נפץ ורקטות קסאם, הממשיכות להיות משוגרות מדי יום לעבר יישובים ישראלים בגזרת עוטף עזה.

דווקא על-רקע זה צורמים במיוחד דבריו של ראש מנהלת התאום והקישור, אלוף משנה ניר פרס (26.02.2008) בפגישה עם חברי המועצה לשלום וביטחון. פרס, כפי שדווח בוואלה, תקף את מדיניות הממשלה וטען, כי "הסנקציות על עזה אינן עוזרות", "המצור משחק לידי חמאס" ו"בכל מקרה המצב בעזה הוא הפסד לישראל בכל בחינה אפשרית". פרס הוסיף, כי הוא "אינו נמנה עם אלה החושבים שהלחץ על הרצועה יביא להחלפת השלטון".

דבריו של אל"מ פרס ממחישים פעם נוספת את קריסת מערך ההסברה הלאומי של ישראל. המסרים היוצאים מפיהם של גורמים רשמיים עומדים בסתירה זה לזה ומספקים חומרי גלם בחינם לתועמלנים הפלשתינים. כיצד ניתן יהיה להגן על מדיניות ישראל אם הגורם הבכיר האחראי על הקשר עם הרצועה סבור (אולי בצדק, והנושא ראוי לדיון נפרד) שבטעות יסודה? מי אחראי לניהול ההסברה? מי קובע את מסרי ההסברה? מי אחראי לנצח על ההסברה על-מנת שכל הגורמים יבטאו מסר דומה? היכן ההסברה הישראלית?

אין הסברה בישראל. זו עובדה. איש הישר והעקום בעיניו יעשה. כל הגורמים הממלכתיים העוסקים בהסברה מתנערים מאחריותם ונוקטים בגישה של "ראש קטן", חרף הדוחות החמורים של מבקר המדינה שהמליץ כבר ב-2002 להקים גוף הסברה לאומי. לא בעיית תקציב היא הגורם לחידלון ההסברתי, אלא סבך בעיות פוליטיות ופנים-ארגוניות, ובעיקר היעדר חזון אצל מקבלי ההחלטות באשר לחשיבות ההסברה. את אחד הביטויים הבולטים לכך ניתן למצוא בהזנחה הפושעת של זירת האינטרנט ע"י כל הגורמים הממלכתיים העוסקים בהסברה. גם הכנסת שתפקידה לפקח על תפקוד הדרג המדיני והביטחוני כשלה בתפקידה, ולמעט כותרות בעיתונות לתצרוכת פוליטית מקומית לא עשתה דבר על-מנת לוודא שהמלצות דוחות מבקר המדינה ייושמו.

ישראל 2008. ממשלת ישראל הקימה מנהלת בראשות שרה לניהול חגיגות ה-60 של מדינת ישראל, ולה תקציב של מיליונים עבור מופעי להקות וזמר שיספקו גם זמן מסך לפוליטיקאים בתקשורת המקומית. לעומת זאת, היא מתחמקת מיישום החלטותיה שלה להקים גוף הסברה לאומי, שיפעל מול דעת הקהל הבינלאומית על-מנת להסביר את מדיניותה ולחזק את הלגיטימציה לעצם קיומה מול התחזקות הקולות בעולם המתנגדים לפתרון שתי המדינות.