מבצע 'מדליית ארד'

כשהייתי בטביליסי דיברו איתנו הגרוזינים על עשרת אלפים קלצ'ניקובים, אבל תוך זמן קצר הם הגדילו את הזמנתם לחמישים אלף קלצ'ניקובים, כמות עצומה בכל קנה מידה, מבצע צבאי של ממש. כדי לספק את ההזמנה, ביקשתי משני קצינים בכירים במילואים לצאת לאירופה, בעיקר לארצות הגוש הקומוניסטי לשעבר, ולמצוא גורם שיהיה מוכן ויכול למכור מיד כמות כזאת של קלצ'ניקובים. השניים נענו מיד, אבל על-אף מאמציהם הם לא הצליחו להשיג את הסחורה שביקשתי, שהייתה, כאמור, גדולה מאוד בהיקפה.

בסוף מארס 1993 שלח שווארדנדזה לישראל את סגן שר ההגנה הגרוזיני, גנרל טדו ג'אפארידזה, במטרה לקדם איתי את רכישת הקלצ'ניקובים ממזרח אירופה. ביקורו בישראל נשמר בסוד. איש בישראל לא ידע על בואו, גם לא אנשי משרד הביטחון. שבועיים לפני שהגיע, יצרתי קשר עם נ', לשעבר אלוף-משנה בצה"ל, שהיו לו קשרים מצוינים במדינות מזרח אירופה. בתום פגישת היכרות ראשונה הזמנתי אותו לישיבת עבודה בביתי, בהשתתפות סגן שר ההגנה הגרוזיני. בנוסף השתתפו בפגישה גם רחביה ורדי, פרופ' זמצוב, ועוזרי יהודה אלבוחר.

הישיבה הייתה מוצלחת. נ' הציע לנצל את קשריו הטובים באחת ממדינות מזרח אירופה (מסיבות מובנות אני נמנע מלציין באיזו מדינה מדובר), שהיא גם יצרנית נשק גדולה, ולנסות לייצא משם במישרין את הסחורה לגרוזיה. סיכמנו שהוא ייצא מיד לאותה מדינה, יחד עם סגן השר ג'אפארידזה, כדי להתחיל לנהל משא-ומתן על העסקה. בסיום הפגישה שוב הבטחתי לגנרל ג'אפארידזה, שנעשה את כל המאמצים כדי לספק לארצו את הנשק הדרוש לה כדי להמשיך ולשמור על עצמאותה. בערבית קלה הסברתי לו את המשימה שלי: לקשור את זקן גרוזיה בזקנה של המדינה שתספק את הנשק. ובערבית – 'לחיה באלחיה' – לקשור זקן בזקן. זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. כעבור זמן-מה הוא נהרג בהתנקשות שביצעו טרוריסטים בטביליסי.

נ' והגנרל הגרוזיני יצאו מיד לאותה מדינה ונפגשו עם נציגים של המשרד האחראי על הייצור וההספקה של נשק למדינות זרות. לאחר שקיימו מספר פגישות, התקשר אלי נ' ועדכן אותי במגעים שניהל. התברר, שלאותה מדינה הייתה אפשרות לספק מיד את הסחורה – חמישים אלף קלצ'ניקובים – אבל מסיבות פוליטיות אזוריות הייתה המדינה הזאת חתומה על הסכמים שאסרו עליה למכור נשק במישרין לגרוזיה. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שבה עמדתי במצב דומה, ובדרך כלל, מצאתי את מלת המפתח: חפ"ש – חתום פי השטן – כדי לעקוף כל מיני מכשולים מהסוג הזה. ומלת המפתח לא הכזיבה גם הפעם. שלחתי לאותה מדינה גם את פרופ' זמצוב, והוא פתח מיד במשא-ומתן חשאי עם גורמים רבי משקל בממשלה. כל אותה עת הוא התאכסן בבית-הארחה רשמי של המדינה. אומנם המשא-ומתן עלה בחפ"ש, כפי שיהודי בגדד נהגו לקרוא לתשלום המיוחד שנאלצו לשלם לערבים, אבל זה היה שווה כל אגורה שהשקעתי. בסופו של דבר הסכימו אנשי משרד ההגנה המקומי למכור את הנשק ולהעלים עין מן היעד האמיתי שלו – גרוזיה. לאחר קבלת האישור המיוחל ואור ירוק ממני שלחתי את פרופ' זמצוב ואת גנרל ג'אפארידזה לטיביליסי, לדווח לנשיא שווארדנדזה על ההתפתחויות. הייתי גלוי עם נשיא גרוזיה. פירטתי לפניו את העסקה ואמרתי לו, שאני צריך לשלם מכיסי מיד שני מיליון דולרים כדי להבטיח את הספקת הקלצ'ניקובים לארצו. "כפי שהבטחתי לך", דיווחתי לנשיא הגרוזיני, "אני נחוש בדעתי לשלם את הסכום הזה, אבל אני מבקש לדעת מה סיכוי להתקדמות בעניינו של רון ארד. האם יש סיכוי שנשמע בקרוב משהו חדש?"

שווארדנדזה לא התמהמה בתשובתו, שהגיעה מלונדון באמצעות פרופ' זמצוב: "אני ואנשי עשינו ככל יכולתנו, אבל כל המאמצים היו לשווא. התשובה שקיבלנו מהאירנים הייתה, שהם לא יודעים עליו דבר ושהוא מעולם לא הגיע לאירן." אף-על-פי-כן ובשל מצבה הקשה של גרוזיה, הוא ביקש ממני בכל לשון של בקשה לשלם תמורת הקלצ'ניקובים והבטיח, כי מיד לאחר שיקבל אותם ידאג לספק לי מיכלית דלק בשווי של שני מיליון דולרים.

מבחינתי זה היה סופו של החלום. כל-כך הרבה בניתי על הקשר שלי עם נשיא גרוזיה. אבל כשקיבלתי את התשובה ידעתי שמכאן לא תבוא הישועה. ועם זאת, הבקשה שיצאה מעומק לבו של נשיא גרוזיה ריגשה אותי. משהו בתוכי אמר לי: יעקב, זאת שעתך הגדולה. קום ועשה. מלא את הבטחתך, וכמו שנאמר, שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו. ממשרדי בלונדון הודעתי לפרופ' זמצוב את החלטתי וביקשתי ממנו להודיע לגרוזינים לתאם את כל הסידורים עם הנשיא ועם ראש הממשלה. לא ביקשתי מהם שום בטחונות לשני מיליוני הדולרים שהוצאתי מכיסי. האמנתי, וקשה לי לתת לכך הסבר הגיוני, שבזכות המעשה שאני עושה למען גרוזיה, תבוא הישועה לרון ארד.

נ' נשאר באותה מדינה כדי לסגור את הפרטים הקטנים של עסקת הנשק. "בסופו של דבר הם היו כל-כך נלהבים", סיפר נ', "שהם הסכימו שגנרל גרוזיני יגיע למדינה שלהם – באופן לא רשמי כמובן – כדי לפקח על ביצוע העסקה. הגרוזינים שלחו לשם את עוזרו האישי של שווארדנדזה, שעמד בראש המשלחת לאירן, ואת גנרל צ'יקווינייב, יועצו הביטחוני של שווארדנדזה. הוא הגיע עם בנו בן הארבע-עשרה, פצוע מלחמה שנפגע ברגלו בקרבות עם המורדים האבחזים, שנהפך בגרוזיה לגיבור לאומי ולאחד מסמלי המלחמה נגד המורדים."


טיסה סודית ושטרות מזוייפים

גם אחרי שהתקבלו כל האישורים וגם אחרי שנסגרו הפרטים הקטנים בשתי המדינות לא הייתי שקט. חששתי ששירותי המודיעין של רוסיה יעלו על עסקת הנשק, יבינו את יעדו האמיתי ויעשו מאמץ כדי ליירט את המטוסים שיעבירו אותו לטביליסי. היתה לי סיבה טובה לחשוש. זכרתי היטב מקרה קודם, שבו פעלו הרוסים באופן דומה. ב-18 ביולי 1981, הפילו הרוסים מטוס תובלה שנחכר בארגנטינה והעביר נשק מישראל לאירן דרך קפריסין. הרוסים הצליחו לאתר את המטוס והפילו אותו לא הרחק מגבול טורקיה-גרוזיה. הוריתי לאנשי המעורבים בסוד העסקה לנקוט את כל אמצעי הזהירות הנדרשים. פרופ' זמצוב נפגש עם בכירי חיל האוויר הגרוזיני וסיכם איתם שהמטוסים שיעבירו את הנשק – מטוסי תובלה מדגם 'טופולב 154' – ייצבעו בצבעים של מטוסים אזרחיים וישובצו בלוח הטיסות כטיסות אזרחיות בנתיב מיוחד שעובר מעל הטריטוריה הטורקית ומעל הים השחור.

המטוס הגרוזיני הראשון נחת בתחילת אפריל. נ' היה שם, עם פרופ' זמצוב, עם יועצו של שווארדנדזה ועם גנרל ג'אפארידזה, כדי לקבל את פני הטייסים ולוודא אישית שהכל עובר בשלום. מזל גדול שהוא היה שם כדי לפתור את הבעיה שהתעוררה מיד לאחר נחיתת המטוס. אנשי צוות המטוס, כולם מחיל האוויר הגרוזיני, ירדו מהמטוס וניגשו למשרדי הנהלת נמל התעופה כדי לשלם את מסי הנמל. יועצו של שווארדנדזה שלף מכיסו שקית ובה אלפי דולרים בשטרות ישנים ומקומטים, שאותם קיבל אישית מידיו של שווארדנדזה לפני שיצא לאותה מדינה. עובדי הנמל התחילו לבדוק את השטרות וגילו מיד, ששליש מהם מזויפים. נ' נכנס לתמונה במהירות, ולפני שמישהו התחיל לשאול שאלות מיותרות, מיהר להחליף את השטרות המזויפים. מאוחר יותר דיווח לי על התקלה הבלתי-צפויה, שרק חיזקה את מה שכבר ידעתי על מצבם הקשה של הגרוזינים, שסבלו ממחסור חמור במזומנים.

ארגזי הנשק הוטענו על המטוס והוא מיהר להמריא לגרוזיה. שם, בנמל התעופה של טביליסי, המתינו למטען היקר קציני צבא בכירים, שמיהרו להעביר את הקלצ'ניקובים למשאיות. כשראו הקצינים הגרוזינים את ארגזי הנשק, הם לא הצליחו להסתיר את התרגשותם. הנשק היה להם כמו אוויר לנשימה, ועוד באותו יום יצאו המשאיות לכיוון החזית, כדי לחמש את צבא המילואים הגדול שגויס כדי להתמודד עם המורדים האבחזים. העברת הקלצ'ניקובים לגרוזיה נהפכה למבצע לוגיסטי לא פשוט. אחת-עשרה פעמים נחתו מטוסים גרוזיניים, בהפרשים של יומיים בין טיסה לטיסה, והעמיסו את המטען היקר. רק מעטים בשתי המדינות היו בסוד המבצע המיוחד, ולמרבה המזל, לא דלף דבר החוצה כל עוד נחתו המטוסים והמריאו.

לקראת תחילת המבצע הוריתי לנ' לקנות בעבור הנשיא שווארדנדזה רובה ציד יקר ערך, וביקשתי ממנו להעבירו לנשיא במטוס הנשק הראשון שהמריא לטביליסי. נ' ופרופ' זמצוב הוזמנו לפגוש את שווארדנדזה ומסרו לו את המתנה היקרה. הנשיא היה נרגש מהמחווה ועוד יותר ממשלוח הנשק. "אתם הצלתם את גרוזיה", אמר זמצוב בהתרגשות. "משלוח הנשק והמשלוחים ההומניטריים שנמרודי שלח לנו מישראל מצילים את גרוזיה ממפלה צבאית. אלה מעשים שייזכרו לעד בלב העם הגרוזיני. גרוזיה חבה חוב גדול לנמרודי על פועלו."

זמן קצר לאחר נחיתת מטוס הנשק האחרון בטביליסי דלף דבר המבצע. תחנת הרדיו של המורדים האבחזים, 'אבחזיה אקסטרמינט רדיו', שידרה ידיעה על מטוס ישראלי שפרק משלוחי נשק בנמל התעופה של טביליסי. תחנת הרדיו נקבה בשמי – איש העסקים יעקב נמרודי – כמי שעמד מאחורי עסקת הנשק. לרוע המזל, שהתה באותו זמן בגרוזיה משלחת עיתונאים מישראל, והפרשה כולה תפסה תאוצה ופורסמה בכמה עיתונים וכלי תקשורת בארץ. כדי להזים את השמועות, כינס ראש הממשלה סיגואה את העיתונאים הישראלים ומסר להם, שאין כל שחר לידיעה שפורסמה ברדיו המורדים. "יעקב נמרודי אכן ביקר לאחרונה בטיביליסי, עם אנשי עסקים אחרים מישראל", אמר ראש ממשלת גרוזיה, "אבל זאת לצורך עסקים בלבד, ואין לו כל קשר למשלוחי נשק." גם הנשיא שווארדנדזה נפגש עם העיתונאים מישראל והכחיש נמרצות את הדברים. שווארדנדזה האשים את שירותי הביטחון של רוסיה בכך שהם מסייעים למורדים גם בדרך של פרסום ידיעות שקריות. "אנחנו לא רוכשים נשק מישראל", אמר הנשיא, "וביקורו של נמרודי בגרוזיה נועד לבדוק אפשרות של רכישת מים מינרליים מגרוזיה."


"העם הגרוזיני יזכור לעולם את מעשיך הטובים"

אבל בכך לא הסתיימה הפרשה. סמוך לפרסום הידיעה ברדיו המורדים, הודיעה הסוכנות היהודית, שהאבחזים מעכבים שני יהודים תושבי אבחזיה המבקשים לעלות לישראל. אנשי הסוכנות שישבו בטביליסי מיהרו לפנות ל'צלב האדום' כדי שיפעל בעניינם. אני בחרתי שלא להגיב. את העיתונאים שפנו אלי הפניתי לדברים המפורשים שאמר נשיא גרוזיה. למרבה המזל, גוועה הפרשה תוך זמן קצר, הרבה בזכות תגובתם המהירה והנחרצת של הנשיא שווארדנדזה ושל ראש הממשלה שלו.

מיד עם סיומו של מבצע העברת הנשק לגרוזיה, שזכה לשם הקוד 'מדליית ארד', על שום התקווה שיסייע לשחרורו, או לקבלת מידע אמין על גורלו של רון ארד, המתנתי בקוצר רוח לתמורה. המלים החמות מפיו של נשיא גרוזיה החמיאו לי מאוד, אבל יותר מכל רציתי לקבל את המידע המיוחל על גורלו של רון ארד. שוחחתי כמה פעמים עם עוזרו של שווארדנדזה, והוא אמר לי שהנשיא עושה כל שביכולתו כדי להביא מידע חדש על הנווט הנעדר. קיבלתי לכך חיזוקים גם ממקורות אחרים, אבל לצערי הרב, על-אף המאמצים הכנים של שווארדנדזה ואנשיו, האירנים לא נתנו את המידע. ב-19 באפריל 1993, לאחר שאחרון המטוסים נחת בגרוזיה עם משלוח הקלצ'ניקובים האחרון, שיגרתי מכתב לנשיא שווארדנדזה ועדכנתי אותו בהמשך מאמצי לארגן משלוח גדול של מזון ותרופות למדינתו. "אשר למוצרי המזון שביקש כבוד ראש הממשלה טנגיז סיגואה, יצרתי קשר עם ספקים מישראל ומכל רחבי העולם ורוב הפריטים שביקשתם זמינים להספקה מיידית [...] אני ממתין לאישור סופי ממך ומראש הממשלה. בכוונתי למלא את כל ההתחייבויות שנטלתי על עצמי."

ואכן, אני יכול להעיד שעמדתי בכל ההתחייבויות, ויותר מזה. כמחווה הומניטרית מיוחדת, רכשתי מחברת 'טבע' מלאי גדול של תרופות שהיו דרושות בדחיפות לטיפול באזרחים ובחיילים שנפצעו באזורי הקרבות עם המורדים האבחזים. שלחתי את התרופות במטוס מיוחד לטביליסי, והמשכתי במאמצי לגייס את הסיוע למדינה. בנוסף, כמחווה של ידידות, שלחתי לגרוזיה כמה מכולות של תפוזים שנתרמו בידי חברה ישראלית. שבוע לאחר משלוח התרופות בישרתי לנשיא שווארדנדזה על תוצאות חיוביות: "תענוג גדול הוא לי להודיע לך" כתבתי לו ב-27 באפריל 1993, "שהשקעתי את מיטב זמני במאמצים להשיג מוצרי מזון [...] במחירים מינימליים. המשימה הזאת הסתיימה עכשיו בהצלחה. תחילה יסופקו לכם חמאה, חיטה ובשר כבשים. [...] בחודש הבא, בהתאם לבקשתכם, נשלח לכם שנים-עשר אלף טונות אורז. מקווה שהתרופות שנשלחו על-ידי בשבוע שעבר כמתנה לעם הגרוזיני הגיעו במצב טוב ליעד הנכון". לא יכולתי שלא להיות שבע רצון מהתוצאה. חודשיים בלבד לאחר ביקורי בגרוזיה הצלחתי לעמוד בכל ההתחייבויות שלקחתי על עצמי. ראיתי בכך גם מחווה אנושית, וכולי תקווה שהעזרה ההומניטרית ששלחתי למדינה האמיצה הזו אומנם הגיעה למקומות הנכונים וסייעה בהצלת חיי רבים.

שבוע לאחר מכן קראתי בהנאה גלויה את מכתבו של שווארדנדזה שנשלח אלי ב-4 במאי 1993. מסיבות ברורות, לא יכול היה נשיא גרוזיה להתייחס במכתב רשמי למשלוחי הנשק שהגיעו למדינה, אבל אני היטבתי לקרוא את מה שנאמר בין השורות: "ברצוני להביע את תודתנו על האהדה וההתחשבות שהראית כלפי ארצנו.

"במצב הכלכלי הקשה שבו נמצאת כעת גרוזיה, מוצרי המזון שהשגת ישפרו את מצבנו בצורה ניכרת. בקשר לתרופות, אלה כבר הגיעו ויחולקו כיאות. הרשה לי להודות לך שוב בשם העם הגרוזיני ולהביע את תקוותי להמשך שיתוף הפעולה".

שני המכתבים, המכתב ששלחתי לשווארדנדזה ומכתב התשובה שלו, פורסמו ב-11 במאי בעיתון גרוזיה החופשית בטביליסי. גם ראש הממשלה מיהר להודות לי על משלוח התרופות, שחולק בתחילת מאי בין בתי-החולים בגרוזיה. "בשם ממשלת הרפובליקה של גרוזיה ובשמי", כתב סיגואה ב-19 במאי 1993, "הרשה לי להביע את תודתנו על רצונך הטוב, שאותו הבעת בתמיכתך בחיילים הפצועים של צבא גרוזיה. המעשה האנושי של תרומת תרופות מסמל את התחזקות הקשרים הידידותיים בין המדינות ואת אופי היחסים המבוססים על חמלה וצדק. הרשה לי להבטיח לך, שהעם הגרוזיני אסיר התודה יזכור לעולם את מאמציך הטובים".

המכתבים ודברי השבח מילאו אותי גאווה, אבל כאיש עסקים חשתי שהנחתי את כספי על קרן הצבי. שלחתי לגרוזינים נשק בשווי של כשני מיליון דולר, שאותם הוצאתי מכיסי הפרטי, תמורת הבטחה מעורפלת לקבל את התמורה בדלק מתוצרת גרוזיה. אבל הייתי מוכן, והבהרתי זאת גם לנשיא גרוזיה וגם לעוזרו שאיתו הייתי בקשר שוטף, להעניק להם את הנשק במתנה, ללא כל תמורה, ובלבד שאקבל מהם תשובה לשאלה הגורלית – האם רון ארד חי או מת. על-אף התשובה השלילית שקיבלו באירן, רציתי לדעת האם הם יכולים להעביר אלי מידע חדש ואמין על גורלו של הנווט. התקשרתי אל פרופ' זמצוב בטביליסי וביקשתי ממנו שידבר שוב עם שווארדנדזה. זמצוב חזר אלי כעבור זמן קצר. "יעקב", אמר לי, "הגרוזינים שוב פנו לאירנים, אבל כנראה שבאירן לא יודעים דבר על הנווט. דיברתי עם שווארדנדזה. הם רוצים להעביר אליך את מיכלית הדלק שהובטחה לך וביקשו שלא תשלח אליהם עזרה נוספת עד שתקבל את המיכלית. קיבלתי מהם שטר מטען של מכלית דיזל, ואני אגיע איתו מיד ללונדון."

בעקבות השיחה עם זמצוב, התחלתי להיערך לקבל את מיכלית הדלק. שלחתי את נ' לבתי-הזיקוק בחיפה כדי להיפגש שם עם כמה אנשי מפתח בשוק הדלק בישראל, כדי ללמוד מהם את רזי המסחר בדלק ובמוצריו: הרכבים כימיים, מחירי בורסה בעולם, סוחרים שונים שאיתם ניתן להתקשר, ועוד. פרופ' זמצוב החל לטפל מול שלטונות גרוזיה בארגון מיכלית הדלק שהובטחה לי. בינתיים החמיר מצבה של גרוזיה בחזית. המערכה הקשה נגד המורדים גבתה כל חודש מאות הרוגים ופצועים. בבתי-החולים אזלו התרופות. בני המזל שהצליחו להשיג פלסטר, נאלצו לשלם תמורתו שמונים רובל. צמר גפן לא היה אפשר להשיג כלל ובגלל המחסור באלכוהול רפואי, לא יכלו הרופאים לחטא את ידיהם בין טיפול לטיפול.

בתחילת יולי 1993 ניצלו חייו של שווארדנדזה לאחר שבמהלך סיור באזורי הקרבות עם המורדים האבחזים הוא כמעט נורה מטווח קצר בידי טנק של המורדים שנע מול מכוניתו. למרבה המזל, ספג הטנק פגיעה ישירה ממש לפני שהספיק לפתוח באש על מכונית הנשיא. החיים בגרוזיה ובאזור הבירה טביליסי נהפכו לבלתי-נסבלים. סביב הבירה התמקמו שודדי דרכים ומנעו בכוח הנשק את המעבר החופשי בדרכים. מי שסירב לשלם כופר נורה במקום. משאיות שיצאו מהנמלים לא הגיעו ליעדיהן. כלי רכב פרטיים נחטפו, נהגיהן נורו וגופותיהם הושלכו לצדי הדרכים. רכבות נעצרו בכוח ותכולת הקרונות נשדדה. גרוזיה דמתה באותם ימים לנחשלות ולמסוכנות שבמדינות העולם. על-רקע מצבה הקשה של המדינה והאיום המפורש על חיי הנשיא, התפרסמו בארצות-הברית ידיעות מוסמכות, על כך שארצות-הברית שלחה יחידת קומנדו מיוחדת להגן על חייו של שווארדנדזה. ארצות-הברית גם החלה לשלוח אוניות של דגנים ומזון לגרוזיה.

בתחילת יולי הוכרזה הפסקת אש זמנית בין המורדים לבין כוחות הממשלה. הפסקת האש נכפתה בידי רוסיה, וצבא גרוזיה נאלץ, תחת לחץ רוסי, לפנות כמעט את כל כוחותיו מאבחזיה. לא ידעתי כמה זמן תימשך הפסקת האש השבירה, והחלטתי לנצל את ההזדמנות כדי לגבות את החוב – את מיכלית הדלק המגיעה לי. הזעקתי אלי את ה'מומחה' למבצעים מיוחדים, אבשלום ('אבשה') אדם.

ההיכרות שלי עם 'אבשה' החלה שנים רבות לפני כן. הוא שירת בעבר בתפקידים קרביים בשירותי המודיעין, וכשהשתחרר ויצא לשוק הפרטי, יצא שמו למרחוק כמומחה למבצעים מיוחדים. גם היום, כשהוא מתקרב לגיל הפנסיה, אני משוכנע שהוא מסוגל ללמד את הצעירים פרק בהלכות מבצעים מיוחדים. 'אבשה', בן למשפחה שמוצאה בגרוזיה ואחיינו של האלוף יקותיאל אדם ז"ל, שירת ביחידה 101 תחת פיקודו של אריק שרון, ואחר כך בצנחנים. במלחמת סיני זכה בעיטור העוז על גילוי יוזמה ומנהיגות בקרב. יחידת הצנחנים שבה היה חייל השתתפה בקרב העקוב מדם במצרי המיתלה, מול כוחות גדולים של חיילים מצריים שהתבצרו במקום. לאחר שכל קציני היחידה נהרגו נטל רב"ט 'אבשה' את הפיקוד והמשיך בלחימה עד לביצוע המשימה. לאחר שעזב את הצבא המשיך לעסוק עוד שנים בנושאים שהשתיקה יפה להם. ידעתי שהוא האיש המתאים כדי להוציא בשבילי מלב גרוזיה את מיכלית הדיזל שלי.


"אתה תקבל מהגרוזינים כל מה שמגיע לך"

הוא הגיע למשרדי ושמע בקצרה במה מדובר. "מכרתי לגרוזינים מזון ותרופות ולא קיבלתי את התמורה המובטחת," אמרתי לו. "אני צריך מישהו שייסע לגרוזיה ויוציא משם את מיכלית הדיזל." לא אמרתי מילה אחת על נשק, אבל 'אבשה' הבין מיד במה מדובר וקרץ לעברי. הוא המשיך להקשיב לפרטים וזרק לעברי את החיוך הממזרי המפורסם שלו. הסברתי לו, שהמשימה לא פשוטה. מדובר במדינה שנמצאת במצב של מלחמת אזרחים והתמוטטות כללית. 'אבשה' לא התרגש. הוא עזב את המשרד לאחר שהרגיע אותי: "אתה תקבל מהגרוזינים את כל מה שמגיע לך."

למעשה, גם המידע שהיה ברשותי לא היה מלא. הייתה לי הבטחה מהגרוזינים שמיכלית דיזל עם שנים-עשר וחצי אלף טונות נפט בשווי שני מיליון דולר ממתינה לי בנמל בטומי. מעבר לזה לא ידענו הרבה. המשימה של 'אבשה' הייתה מורכבת: להגיע לטביליסי ולפגוש את שר האנרגיה והנפט הגרוזיני; לקבל ממנו את שטר המטען של הספינה, לאתר את המיכלית בנמל בטומי, לשמור עליה כל עוד היא בנמל ולדאוג שהיא תצא בשלום מגרוזיה. לא הייתי שקט, אבל הופתעתי מקור הרוח ומהביטחון שהקרין.

לגרוזיה אין נפט משלה. כל הנפט של המדינה מגיע מאזרבייג'אן, מדינה עשירת נפט, אך חסרת מוצא לים השחור ולים התיכון. על-פי הסכם בין המדינות, מובל הנפט ברכבות מאזרבייג'אן לנמל בטומי בים השחור, ובתמורה על שירותי ההובלה והאבטחה מקבלת גרוזיה חמישית מהנפט או ממוצריו. במלים אחרות, כל מכלית חמישית עוברת לבעלותה של גרוזיה. על-פי מיטב המסורת הקומוניסטית, מורשתה של גרוזיה בעבר, הגישה לנפט הגרוזיני היא משימה כמעט בלתי-אפשרית. רק שוחד וקשרים מסייעים לפלס את הדרך. אנשי המפתח הם בדרך כלל בכירים בממשל הגרוזיני. וזאת בדיוק הייתה המשימה של 'אבשה', למצוא את המכלית ולשלוף אותה בעבורי.

'אבשה' יצא לגרוזיה. ציידתי אותו בטלפון לווייני – אני חושב שהוא היה אחד הראשונים שהשתמש במכשיר – ואני יצאתי עם נ' ללונדון. התמקמנו בביתי ומשם פיקחנו על המבצע המסובך. המשימה של 'אבשה' הייתה אמורה להסתיים עם יציאת המכלית מגרוזיה. אנחנו היינו צריכים לדאוג גם לשלב הבא של המבצע – מכירת תכולת הספינה בלב-ים.

'אבשה' יצא לטביליסי. יחד איתו יצא אלי רחמילביץ'. על-אף ההיסטוריה הגרוזינית שלו, 'אבשה' לא שלט בשפה המקומית ונעזר ברחמילביץ', מהנדס במקצועו, ששהה בתקופת מלחמת העולם השנייה בסיביר ולמד שם. בהגיעו לארץ הצטרף ל'בדק מטוסים' ואחר-כך שירת כשליח משרד הביטחון בארצות-הברית. בשובו לארץ עבד בסיב"ט במשרד הביטחון, ואחרי שפרש לגימלאות הצטרף לצוות שלי וסייע בכל פעולותינו בברית-המועצות לשעבר. מיד כשהגיע לטביליסי, פתח 'אבשה' במאמצים להיפגש עם שר האנרגיה והנפט הגרוזיני, איש המפתח במבצע, שהתבקש על-ידי הנשיא שווארדנדזה לדאוג 'באש ובמים', כדבריו, שנמרודי יקבל את מיכלית הדלק שהובטחה לו.

בסופו של דבר, בעזרת איש קשר, נפגשו השניים במסעדת פאר במרכז טביליסי. 'אבשה' פינק את השר הגרוזיני בארוחה טובה, ובמהלכה הציג לפניו את מכתבו של הנשיא שווארדנדזה, שהתחייב להעביר לידינו שנים-עשר וחצי אלף טונות דיזל. השר הגרוזיני לא התרגש במיוחד. 'אבשה' המשיך לעבוד עליו, ורק לאחר שהשקה אותו בשני בקבוקי וודקה מלאים, אישר השר את העסקה. שלב א' הושלם בהצלחה.

מצויד בתעודת משלוח ובפרטי המכלית שעגנה בנמל בטומי, יצא 'אבשה' לעיר הנמל. לרשותו הועמדה אחת ממכוניות השרד המשוריינות של הנשיא שווארדנדזה, והייתה זו תרומה חשובה להצלחת המבצע. שווארדנדזה התעקש ששר האנרגיה ייצא אף הוא לנמל כדי לוודא אישית שלא תהיינה בעיות. בטומי מרוחקת כארבע מאות וחמישים קילומטרים מטביליסי הבירה ושוכנת באזור יפהפה, גדוש נופים מקסימים של הרים ירוקים ומפלי מים בכל מקום, מעין שוויץ פראית ובתולית. על-אף היופי המדהים, הכביש מטביליסי לבטומי נחשב לאחד המסוכנים בגרוזיה. לא בגלל הסיבובים הקשים, אלא בשל שודדי הדרכים שהתמקמו לכל אורך הציר ותקפו מכוניות ושיירות. באותם ימים ניתן היה להגיע לבטומי רק בשיירה מאובטחת היטב. כדי לעבור בשלום את הדרך הארוכה, ביקש 'אבשה' לשכור בטביליסי שני מאבטחים מקומיים חמושים שאותם פגש במסעדה מקומית. הוא הציע לכל אחד מהם עשרים דולר, שכר חודשי של פועל מקומי, אבל הגרוזינים צחקו, והבהירו לו, שבפחות מחמש מאות דולר אין על מה לדבר.

מספר 'אבשה': "החלטתי לצאת לדרך ללא מאבטחים, וליתר ביטחון ביקשתי מהנהג לקחת איתו את ה'טפנצ'ה' (האקדח) שלו, ולהניח אותו מתחת למושב. לא שהאמנתי זה יעזור במשהו נגד קלצ'ניקובים וטילי 'אר-פי-ג'י' שהיו לשודדים, אבל ההרגשה שיש לי נשק במכונית עשתה לי משהו. יצאנו עם בוקר, אני, הנהג הגרוזיני ואלי רחמילביץ'. הדרך הייתה מקסימה ביופייה, אבל כמו שהזהירו אותנו, היא הייתה חסומה במקומות רבים בידי קבוצות של אנשים חמושים היטב. חלקם היו במדים ולכולם היו קלצ'ניקובים. לא ידענו אם מדובר במחסומים של הצבא הגרוזיני, של המליציות או של השודדים. הוריתי לנהג לא לעצור בשום מחסום, רק לפתוח את החלון, ולהצדיע ולהמשיך. זה עבד נהדר. אך אחד לא נגע בנו. כולם היו בטוחים שמדובר באישיות חשובה שנוסעת במכונית שרד מפוארת. הודיתי בלבי לנשיא שווארדנדזה על הרעיון המבריק לתת לנו את המכונית. כמה פעמים עצרנו ליד דוכנים וקנינו פירות. הרוכלים סירבו לקחת מאיתנו כסף. גם הם היו בטוחים שבמכונית המפוארת יושב אחד מבכירי הממשלה.


הדיירים היחידים שנותרו היו חולדות וחתולים

"בערב הגענו לבטומי, עיר נמל על חוף הים השחור. המקום דמה לעיר רפאים. איש לא הסתובב ברחובות. התברר, שרוב אזרחי העיר ברחו ממנה בשל הקרבות עם המורדים. הקרבות הגיעו עד מרחק לא רב מהעיר, שהייתה בעלת חשיבות אסטרטגית גדולה ודרכה התנהל חלק גדול מהיצוא והיבוא של גרוזיה. ברוב הבתים בעיר לא היה חשמל, שלא לדבר על תחנות דלק או מסעדות. במאמץ רב הצלחנו לזהות את בית-המלון שאליו ביקשנו להגיע. בעבר זה היה אחד מבתי-המלון המפוארים בגרוזיה, אבל עכשיו הדיירים היחידים שנשארו בו היו חולדות וחתולים וכמה עובדים שעדיין המתינו לאורחים. החנינו את המכונית במוסך המלון והתפללנו לאלוהים שלא יגנבו אותה. אני ורחמילביץ' הלכנו למלון, והנהג הגרוזיני נשאר לישון במכונית. השבעתי אותו שלא ייתן לאיש להתקרב אליה. היא הייתה תעודת הביטוח היחידה שלנו לדרך חזרה לטביליסי.

"נכנסנו ללובי של המלון ועיני חשכו. כל מה שלא היה מחובר לקיר נגנב. לא היו שם שולחנות, כיסאות, תמונות. כלום. גם חשמל לא היה. האור היחיד הגיע משני נרות קטנים שעמדו על דלפק ארוך. חיפשתי בדחיפות טלפון. שר האנרגיה ביקש, שמיד כשנגיע לבטומי ניצור איתו קשר. בפינה היה טלפון ישן. הרמתי אותו. כלום. אין צליל חיוג. האפרכסת לא הייתה מחוברת לשום מקום. גם את חוט הנחושת הקצר שחיבר את הטלפון לקיר הצליחו לגנוב. נתתי כמה רובלים לאחד מעובדי המלון וביקשתי ממנו נר. חציתי אותו לשניים, חצי לי וחצי לאלי רחמילביץ', וכך גיששנו את דרכנו לחדר. מחלון החדר השקפתי על הנמל. הוא היה כמעט ריק מאוניות. ליד אחד הרציפים הבחנתי במכלית נפט בודדה. 'הנה המכלית שלנו,' אמרתי לרחמילביץ' והצבעתי עליה, 'אנחנו הולכים לקחת אותה'."

בדרך-לא-דרך הצליח 'אבשה' לאתר את שר האנרגיה והנפט והוא הגיע לבטומי. מהר מאוד התברר, שמה שהובטח בטביליסי לא תופס בבטומי. 'אבשה' החליט לקצר את ההליכים. "לקחתי אותו הצדה ואמרתי לו ישר בפנים: 'אם אני לא חוזר מכאן עם דלק, גם אתה לא חוזר. אתה תבוא איתי עכשיו לאונייה, ותודיע לכל מי שנמצא שם שזה הנפט שלי ואני לוקח אותו."

רחמילביץ', שתרגם לשר את הדברים, החליף צבעים. איש מהם לא ידע מה תהיה תגובתו של השר הגרוזיני.

לאחר שתיקה שנמשכה שניות אחדות חייך השר וניסה להרגיע את 'אבשה': "הכל בסדר. אל תדאג. אני לא צריך לבוא למכלית. הדיזל שלך. יש לך מכתב מן הנשיא ואתה יכול לקבל אותו מתי שתרצה. אם תהיינה בעיות – אני פה."

'אבשה' לא נרגע. "הדלק היה אחד הדברים היקרים ביותר בגרוזיה של אותם ימים, הזהב השחור. דבר כזה לא מקבלים, צריך לדעת לקחת. הסברתי לשר בצורה ברורה, שתעודת המשלוח לא מספיקה. אני רוצה לעלות על האונייה ולראות שיש עליה הדלק שאני צריך לקבל."

השר הגרוזיני ביקש לטלפן לנמל והורה לאנשי האבטחה לאפשר להם להיכנס לנמל ולהעלות על מכלית הדיזל. "טסנו במהירות לנמל, שהיה אחד המקומות השמורים ביותר בגרוזיה," מספר 'אבשה'. "בשער ידעו על בואנו ולא עשו לנו בעיות. מיהרנו למיכלית, אותה מיכלית שראיתי מהחלון במלון. למזלי, היה הקפטן בחור סימפטי מאוד, שהבין בלי בעיות מה אני רוצה ממנו. פתחתי את המגוף ווידאתי שהמכלית מלאה בדיזל. הראיתי לקפטן את תעודת המשלוח ואמרתי לו שאנחנו רוצים שיפליג מהנמל בשעות הערב המאוחרות. על תעודת המשלוח היה מצוין יעדה של הספינה – נמל טרייסט שבים התיכון."

בדרך חזרה לרציף, על כבש המדרגות של מכלית הדיזל, הבחין 'אבשה' באדם שעשה את דרכו לעבר המיכלית. בלונדיני, שנראה גרמני או אוסטרי. היה לו פרצוף שלא מצא חן בעיניו. 'אבשה' הריח צרות. "מיהרתי לחסום את דרכו במעלה המדרגות למכלית. התייצבתי מולו והבהרתי לו חד-משמעית: 'הדלק בפנים הוא שלי, רק שלי, שלא תתבלבל.' האיש, שזמם כנראה על הדיזל שלי, הבין את המסר. או-קיי, או-קיי, מיהר להרגיע אותי והניח את ידו על חזהו. שבועה צופית..."

אבל 'אבשה' לא נרגע. הוא נשאר בקרבת הנמל והשגיח כל העת על האונייה. אחרי כל מה שעבר לא רצה שמישהו יפתיע אותו ברגע האחרון. לפנות ערב הבחין באונייה היוצאת מהנמל ומפליגה לים השחור. הוא מיהר לעלות על גבעה סמוכה לנמל, ומהטלפון הלוויני שהיה ברשותו התקשר אלי ללונדון והודיע לי שהמשימה בוצעה, שמיכלית הדלק עזבה את הנמל בדרכה לים התיכון.

בכך הסתיים חלקם של 'אבשה' ושל אלי רחמילביץ' במבצע. שלב ב' הסתיים בהצלחה. הם ביצעו את המשימה בדיוק כפי שרציתי. שמחתי לקבל מהם את ההודעה על כך שמיכלית הדלק יצאה מהנמל. המיכלית עשתה את דרכה בים השחור ואנחנו נכנסנו במהירות לשלב ג' של המבצע. המשימה הייתה למכור את הדיזל עוד לפני שהמכלית תחצה את מצרי הבוספורוס ותעבור לים התיכון. בעזרתו של פרופ' זמצוב, ששהה בטיביליסי, קיבלתי את ההרכב הכימי של הדיזל שנמצא על האונייה, את הכמות המדויקת ואת שמה ופרטיה של המיכלית. בעזרת ידיד שלי בלונדון, איש נפט ידוע, התקשרנו לכמה חברות זרות והצענו להן לקנות את הדלק עוד בלב ים.

וזה עבד. בעזרת קשריו של אותו ידיד הגענו לחברה אמריקנית, שעל סמך הנתונים שהעברנו אליה קנתה מאיתנו את הדיזל. כל זה נעשה בעת שהמכלית עדיין מפליגה במימי הים השחור. החברה האמריקנית התגלתה כיעילה ביותר. זמן קצר לאחר שקנו ממני את הדיזל, הם מכרו אותו לגורם שלישי. גם זה נעשה בלב ים, כשהמכלית כבר הייתה בים התיכון.

בשעה שהדלק עבר מידי לידי האמריקנים, עשו 'אבשה' ורחמילביץ' את דרכם חזרה לטביליסי. לפני שיצאו מעיר הנמל הספיק 'אבשה' להיפגש שוב עם שר האנרגיה והנפט הגרוזיני ולהודות לו על עזרתו. השר ומלוויו שמעו מ'אבשה' על כוונתו לצאת מיד בחזרה לטביליסי, והזהירו אותו שלא יעז לנסוע בלילה. 'אבשה', שסמך על מכונית השרד, דחה את האזהרה והציע למלווי השר להצטרף אליו. איש מהם לא הסכים. "הם הסתכלו עלי כמו על משוגע," סיפר. "ובאמת, נסענו כמו משוגעים, ולקראת חצות הגענו בחזרה לטביליסי. שם, במסעדה במרכז העיר, פגשתי את שני המאבטחים שלא הסכימו ללוות אותי אתמול. ניגשתי אליהם בחיוך ושלחתי אותם אל סוחרי נפט שהיו בקרבת מקום. אולי שם תהיה להם הצלחה גדולה יותר.
"רק לאחר שחזרתי לישראל גיליתי, שאילו היינו מאחרים בכמה ימים, היינו מאבדים את הדלק." שבוע לאחר שהמכלית עזבה את נמל בטומי, התמוטטה הפסקת האש. המורדים האבחזים כבשו את העיר סוחומי, הצליחו לנתק את הקשר בין טביליסי הבירה ובין נמלי הים השחור, וכבשו גם את עיר הנמל בטומי. מיכלית הדיזל שלי הייתה אחת האחרונות שהצליחו לעזוב את הנמל לפני שנפל בידי המורדים.

על-רקע מצבו הקשה, ומחשש שהמורדים ישתלטו על כל המדינה, נאלץ הנשיא שוארדנדזה לפנות לעזרת רוסיה. התנאי הרוסי לייצוב המצב בגרוזיה היה הצטרפות המדינה לחבר המדינות. שווארדנדזה חרק שיניים, ואף-על-פי שהמשיך להאשים את רוסיה בתמיכה במורדים האבחזים, חתם על כתב ההצטרפות לחבר המדינות. בתמורה נשלחו חיילים רוסים להשתלט על מסילת הברזל מטביליסי לים השחור, שהוחזקה בידי המורדים. מאוחר יותר הצליחו יחידות צבא גרוזיניות להשתלט מחדש על חלק מהשטחים שכבשו האבחזים. המרד האבחזי דוכא.


מה מסתתר מאחורי החיבוקים החמים

אבל בכך לא תמו תלאותיו של הנשיא האמיץ, שרבים מתומכיו הנלהבים נטשו אותו בטענה שבגד בגרוזיה, בעקבות החלטתו להצטרף לחבר המדינות. בתחילת 1995 התפוצצה מכונית תופת ליד מכוניתו בשעה שיצא מבניין הפרלמנט בטביליסי. הטלוויזיה הרוסית שידרה לכל העולם את תמונותיו של נשיא גרוזיה יושב מוכה הלם בגופייה במכוניתו, ועל פניו וידיו חתכים וסימני דם. בעקבות ניסיון ההתנקשות ביצע שווארדנדזה טיהור נרחב בקרב צמרת שירותי הביטחון של גרוזיה, ואחדים מבכיריהם הואשמו בשיתוף פעולה עם המאפיה כדי לחסל את נשיא המדינה. כעבור שלוש שנים, ב-9 בפברואר 1998, שוב ניצל מהתנקשות. הפעם הותקפה מכוניתו במטח טילים ובאש מקלעים כשהיה בדרכו למעונו הרשמי על הר מחוץ לבירה טביליסי. גרוזיה האשימה בעקיפין את רוסיה באחריות להתקפה.

למחרת ניסיון ההתנקשות השני שלחתי מכתב לנשיא גרוזיה ובו כתבתי, בין היתר: "הזדעזעתי, כפי שהזדעזע כל העולם, לשמוע על ההתקפה הנפשעת נגדך אמש [...] עבורנו היה זה זעזוע קשה שבעתיים, לאחר שאיבדנו את ראש ממשלתנו בנסיבות דומות של אכזריות חסרת פשר..." מביתי בסביון המשכתי להתפלל לשלומו של הנשיא. לא שכחתי את הידידות שבינינו, ולאחר שהוא הצליח לייצב את המצב במדינתו, שיגרתי אליו מתנה מקורית: שווארדנדזה סבל מסוכרת, וניצלתי את העובדה שידידי, ד"ר פסח סגל, מנהל יחידת הסוכרת במרכז הרפואי 'שיבא' בתל-השומר, יצא לגרוזיה, ושלחתי איתו מכשיר לבדיקת רמת הסוכר בדם, וכן כמות גדולה של אינסולין. אני מקווה, שעל-אף הקשיים הפוליטיים מוצא שווארדנדזה זמן לדאוג גם לבריאותו האישית.

הידידות ביני ובין הנשיא שווארדנדזה, שהתגבשה בימיה הקשים ביותר של המדינה הצעירה, נמשכת מאז ועד היום. בינואר 1995 הגיע שווארדנדזה לביקור ממלכתי בן שלושה ימים בישראל. לפני שהמריא לכאן ביקש מקונסול הכבוד של גרוזיה בישראל שאמתין לו בין מקבלי הפנים בנמל התעופה בן-גוריון. בנמל התעופה נערך לו טקס ממלכתי מרשים. נשיא גרוזיה עבר ולחץ את ידיהם של מקבלי הפנים. כשהבחין בי, נפל על צווארי, חיבק ונישק אותי ולחש באוזני: "תודה רבה, היית נפלא. מה שעשית למען גרוזיה, דומה למה שעשתה צ'כיה למען מדינת ישראל במלחמת העצמאות." האורחים המכובדים שהמתינו לרגלי המטוס לא הבינו מה מסתתר מאחורי החיבוק והחום שהרעיף עלי האורח הנכבד.

בספטמבר 1998 הוזמנתי לטביליסי לרגל החגיגות הרשמיות לציון מלאות אלפיים ושש מאות שנה לקהילה היהודית בגרוזיה, שעל-פי המסורת תחילתה לאחר חורבן הבית הראשון. בטקס הרשמי שנערך בלשכתו של הנשיא שווארדנדזה, הוא שב וחיבק אותי לעיני כולם ובירכני על הסיוע שנתתי לארצו בשעתה הקשה ביותר. במטוס שהוביל את המשלחת חזרה לישראל, ניגש אלי אליקים רובינשטיין, היועץ המשפטי לממשלה, ושאל אותי לפשר החיבוקים והנשיקות. "יש עוד הרבה דברים שאתה לא יודע," קינטרתי אותו. "בזמן המלחמה עם האבחזים שלחתי להם חמישים אלף קלצ'ניקובים." כדי להמחיש את דברי, הוצאתי תיק מיוחד שהכנתי בעבור ראש הממשלה נתניהו – שביטל ברגע האחרון את השתתפותו באירוע, דבר שגרם מפח נפש למארחים הגרוזינים ובראשם לנשיא שווארדנדזה – והראיתי לרובינשטיין את כל פירוט המגעים ומכתבי התודה ששלח לי נשיא גרוזיה. רובינשטיין ביקש את התיק כדי לעיין בו, וכעבור שעה קלה חזר אלי ואמר במלוא הרצינות: "אבל אני לא רואה במכתבים של הנשיא שום דבר על קלצ'ניקובים."

חייכתי אליו: "מר רובינשטיין, אפילו אתה כבר יודע שיש דברים שאי-אפשר לכתוב. לפעמים כותבים תודה על מוצרי מזון ומתכוונים לקלצ'ניקובים."

"אני מבין," אמר רובינשטיין במבוכה ופניו האדימו.