הוויכוח בין הפלשתינים

הוויכוח בין הפלשתינים

ברמה אסטרטגית אין הבדלים מהותיים בין תומכי אוסלו 'שלוש', ארגוני הטרור ורוב העם הפלשתיני. סקר בראשות שרת החוץ של קלינטון לשעבר מדליין אולבריט, מאשר עוד פעם את מציאותנו. התוצאות המבוססות על עמדותיהם של 15 אלף מוסלמים במדינות ערביות ומוסלמיות, מוכיח שמרבית המוסלמים בעולם מחזיקים בעמדה נחרצת, כי "לא ניתן יהיה לדאוג לצרכיהם ולזכויותיהם של הפלשתינים כל עוד מדינת ישראל קיימת".

המחקר מוסיף, כי בדעה זו, השוללת לגמרי את קיומה של מדינת ישראל בצידה של "מדינת פלשתין", מחזיקים 90% מאזרחי מרוקו, 85% מאזרחי ירדן, 80% מערביי הרש"פ, 75% מאזרחי כוויית, 65% מאזרחי לבנון, 58% מאזרחי אינדונזיה ו-57% מאזרחי פקיסטן.

למרות העובדות החוזרות מנהיגי ורוב אזרחי ישראל מדמיינים כאילו הכל בגלל ערפאת או אחר או שטח. הפנטזיה נוחה למנהיגינו וגם המון העם שלא טורח להבין בעיניים פקוחות ודורש שלום כאילו הוא תלוי רק בנו ואחוז השטח שעליו נוותר.

הוויכוח הפלשתיני הוא טקטי. 'המאזנים והדחלנים' מבינים אותנו כחפצי שלום אמיתיים ובכך קל יחסית לעבוד עלינו; לעודד התקוות בדיבורים על שלום ודו-קיום ולהפנות כעסנו וכאבנו פנימה - לחפש אשמים בינינו. הם מעריכים, שלמרות המשך הטרור לסרוגין, 'הבטחות' ארה"ב (שאולי ניתנו), בסוף היא תכריח קבלת 'הסכם ברק' פלוס מילים מעורפלות על 'סוף הסיכסוך' וזכות השיבה (כגון הסכמה עקרונית 'וזכותנו' כביכול לקבוע מספר השבים כל שנה).

ארגוני הטרור מצידם אומרים שהטרור עובד; בגללו ממשלת ישראל 'הימנית' כבר מכירה במדינה פלשתינית ברצף טריטוריאלי שכולל גירוש עשרות אלפי יהודים. המשך הטרור יכריחם לוותר על יש"ע כולה, ירושלים... הדרישה להכרת ישראל כיהודית, לקבל עקרונית את זכות השיבה והכל בתחילת הדיונים על 'סוף הסכסוך'. כך המשך הטרור יקדמם יותר מהר לקראת השלב הסופי. אם יסכימו להפסקה זמנית היא תהיה צעד טקטי בלבד.

כך או כך הגורל עדיין בידינו. אם נמשיך לדחות העובדות ובשקט רלטיבי נשלים עם הרצח, ולא נדרוש שימוש במלוא כוחנו ועמידה איתנה בפני 'פרעה', הגורל לא יהיה בידינו ונדרדר לתהום שאין חזרה ממנה.

תנאים מינימליים למו"מ

הם יכירו בנו כמדינה יהודית. ילחמו ממש בטרור ובתשתיות הטרור. יוותרו על שיבת הפליטים.

אנחנו נוותר א) בהתנשאות שאנו יכולים לשנותם בוויתורים מראש; ב) בקבלת הרג משפחותינו בשקט רלטיבי כאילו זה דין שמיים; ג) בתמיכה כספית מסיבית לאלו ש'לוחמים' בטרור במילים אבל לא במעשים; ד) בדחיית ההוראה לחיסול טוטלי של הטרור; ה) בהתקפלות לפרעה שיודע שטרוריסטים מחסלים, אבל נוח לו שאנחנו לא נעשה זאת.

נחישות, ריאליזם ממש ולא התקפלות בשם ריאליזם, היא הדרך המרה שלפנינו אבל זו הדרך לשקט. העם האמריקמי יבין גם אם נוח למנהיגיו להכחיש זאת עבורנו היום.

הבטחות ואחריות!

הביאונו 'לשלום' בשם אוסלו 1 ומה עשינו וקיבלנו? השבנו עשרות אלפי טרוריסטים והקמנו רשות טרוריסטית בעזה שהפרה הסכמים, הבנות ורצחה אותנו ללא בושה. תשובתנו: ניתן להם עוד צ'אנס.

הביאו לנו אוסלו 2 ומה קיבלנו; גידול הסרטן ביהודה, שומרון, ירושלים ויותר נרצחים, יתומים, שקר והפרות.

אז בא מנהיג שעל דגלו 'אחריות ואמינות מילותיו' שהכריז שלא יקיים מ"מ תחת אש ומקיימו מהיום הראשון לבחירתו. הוא מכיר בהם רשמית כמדינה עצמאית שתקום ביש"ע ולמרות המשך הטרור מתחיל לגרש יהודים כאילו בשם שלטון החוק. כנראה שלטון החוק לא תקף כלפי 70000 אלף בתים ומאחזים בלתי חוקיים שרובם של ערביי ישראל שאותם אינו מגרש. האם זו לא אנטישמיות? האמת היא שהוא הבטיח לפרעה 'אישית' לגרש היהודים בין אם הטרוריסטים רוצחים 7 או אלף יהודים. הבטחה אישית היא הבטחה לא?

הכל קרה וקורה בפנינו ורובנו לא צועקים (רק לוחשים) דיינו. כמה ילדים לא יגדלו? כמה משפחות תכרתנה עד שנתחכם ונבין שעל חרבנו הקמנו המדינה (ולא במ"מ אם הבא להרגנו) ועל חרבנו גם אפשר להביא שקט והתקדמות?

מתי נקלוט שעד שהאוייב ישתנה בכוח עצמו על-ידי רפורמציה דתית, תרבותית, פוליטית, אין ביכולתנו לשנותו ולפייסו בוויתורים על חלקי ארצנו הקטנטונת. מתי נתנהג כמו שבאמת חיינו מעל הכל ונבחר במנהיגים שיתנהגו כמנהיגי ישראל ולא כפקידי פרעה?