אז מה עושים עם עזה?

האירועים הדרמטיים שהתרחשו ברצועת עזה ובאזורים הסמוכים לה בתחילת שנת 2008 - התגברות ירי הקסאם, הגבלת אספקת החשמל והדלק לרצועה, מדיניות הסיכולים ופריצת הגבול ברפיח - מעלים שאלות מורכבות מתחום המשפט הבינלאומי. בעיקר, האם נותרה ישראל מחויבת לדאוג לאזרחים בעזה ולספק או לאפשר לאחרים לספק להם מצרכים ושירותים בסיסיים. התשובה תלויה במידה רבה בהגדרת המסגרת המשפטית המתאימה למצב שנוצר בעזה.

המשפט הבינלאומי מטיל שורה ארוכה של חובות על מדינות כובשות ביחס לאוכלוסיית השטח הנכבש. כפי שקבע בג"צ בפרשת רפיח (4674/04), חובות אלו כוללות רכיבים נגטיביים (למשל, איסור על פגיעה בתושבים או ברכושם) ופוזיטיביים (למשל, חובה להשליט חוק וסדר בשטח הכבוש ולספק שם שירותים חיוניים). אמנם, בהתקוממות אלימה בשטח הכבוש אפשר להיאבק באמצעים צבאיים (לרבות, במקרים מסוימים, הריגתם של אזרחים הנוטלים חלק פעיל במעשי האיבה), אך נקיטה באמצעים המיועדים לפגוע באוכלוסיה האזרחית תיחשב כענישה קולקטיבית אסורה.

לעומת זאת, כאשר שתי מדינות נלחמות זו בזו, הרי שהמשפט הבינלאומי מתיר לצד אחד לסכסוך להשית על הצד האחר סנקציות קשות (ניתוק יחסים דיפלומטיים, הקפאת הסכמים, הגבלות על מסחר ועוד) - וזאת על אף שאפשר לראות גם בפעולות אלו סוג של ענישה קולקטיבית. אולם גם בזמן מלחמה "רגילה" אין לתקוף יעדים אזרחיים או למנוע כניסת מוצרים בסיסיים וסיוע הומניטרי.

מכאן, שחוקיות המצור על עזה וההגבלות על מוצרים ושירותים תלויה בהגדרת מעמדו של השטח: אם מדובר בשטח כבוש, כי אז כל צעד המכוון לפגוע באוכלוסיה האזרחית ולשבש את חייהם הסדירים, הינו בלתי חוקי; אם מדובר בשטח נצור שאינו כבוש, אז רשאית ישראל לנקוט באמצעים עונשיים מסוימים גם אם יש להם השפעה קשה על האוכלוסיה האזרחית.

לאחר נסיגת הצבא הישראלי מעזה, התעוררה מחלוקת אודות מעמד הרצועה. בעוד ממשלת ישראל היתה בדעה כי הכיבוש הסתיים וכי מעמדה של עזה אינו שונה ממעמדה של מדינה זרה, הפלשתינים וארגוני זכויות אדם נקטו בעמדה לפיה הרצועה נותרה בשליטת ישראל - בשל השליטה במרחב הימי והאווירי, במרבית המעברים לרצועה ובמרשם התושבים.

לפסק דין בג"צ מיום 30 בינואר 2008 (בג"צ 9132/07) בנושא חוקיות ההגבלות על אספקת החשמל והדלק לרצועה יש אפוא חשיבות רבה, שכן בית המשפט העליון קבע שם לראשונה באופן מפורש, כי עזה אינה עוד שטח כבוש וכי ישראל רשאית להגביל את אספקת הסחורות לרצועה (כל עוד הדבר אינו פוגע בצרכים הומניטריים חיוניים). עם זאת, לשיטתו של בית הדין, השליטה במעברים והתלות ההיסטורית של עזה בישראל מטילות על ישראל חובות מיוחדות ביחס לתושבי הרצועה.

מכאן, שמעמדה של עזה שונה בכל זאת מזה של מדינת אויב רגילה. נראה כי יש לפתח מסגרת נורמטיבית חדשה, שתכלול מאפיינים השאובים מדיני הכיבוש ומדיני המלחמה, ותעניק מענה למצב המורכב שנוצר. ייתכן ודווקא דיני זכויות האדם - ככל שהם חלים על פעולות המבוצעות מחוץ לשטחה של המדינה אשר השפעתם על פרטים הינה ישירה וצפויה - מספקים מסגרת גמישה שתאזן בין הצרכים הצבאיים של ישראל לאינטרסים ההומניטריים של הפלשתינים. מסגרת כזו תחייב את מדינת ישראל לשקול לא רק את התועלת הביטחונית של האמצעים שהיא מפעילה, אלא גם את הנחיצות והמידתיות של הפגיעה באזרחים לא מעורבים.