הפטפטת אשמה - לא המבקר! <br>

ההתנפלות על מבקר המדינה, בשל חקירתו את מאמצי השווא של ממשלות-ישראל לשחרר את המרגל שלנו, יונתן פולארד, מן הכלא, איננה במקומה וגם אין לה אחיזה במציאות. ככלות הכל זוהי סמכותו המלאה של מיכה לינדנשטראוס, על-פי חוק-יסוד-המבקר; מה גם שוועדת הכנסת עצמה פנתה אליו בבקשה לחקור את הפרשה, ובכך לא מותירה לו ברירה אחרת אלא להיענות לפנייתה.

אבל הנקודה המעניינת והאירונית בכל העניין היא, שלא החקירה עלולה לטרפד את שיחרורו של פולארד, כפי שטוענים המבקרים את המבקר. הטענה, שלפיה יש למנוע, במפגיע, עריכת בדיקה כזו, כדי שלא לפגוע בבטחון המדינה - היא טענה מגוחכת כשלעצמה.

לאורך כל השנים בודק המבקר, ממילא, נושאים רגישים הנוגעים למערכת הביטחון - בין היתר את "המוסד" ואת השב"כ. לא הבדיקה עצמה היא שמסכנת את בטחון המדינה, שהרי היא נערכת בדיסקרטיות מלאה ובחדרי-חדרים, הרחק מאור הזרקורים, ומבלי שהיא זוכה להתפרסם ברבים. שהרי מי כמבקר המדינה יודע לשמור סודות-מדינה.

מה שמסכן את הביטחון אינה אלא הפטפטת והמהומה התקשורתית המתחוללת סביב העניין. היא, ורק היא, מנעה, מונעת ותמנע את שיחרורו של פולארד, אם בכלל אי פעם. בעקבות חוסר הטאקטיקה והשלומיאליות של ממשלות-ישראל בעבר, בכל מה שקשור לפרשת השיחרור הנכזבת, מנסים עכשיו לתרץ את האשמה לכישלון בהתנפלות על מיכה לינדנשטראוס. אלא שאין זאת אלא התנפלות על פיל בחנות חרסינה, שהרי לא הוא, בסופו של דבר, האובייקט המזיק!

הרגישות האמריקנית

כאן המקום להזכיר כי אין כמו האמריקנים רגישים לנוכח הפגיעה האנושה שהם ספגו מפולארד. אסור לשכוח כי קצין המודיעין היהודי בצי האמריקני העביר לישראל מידע מסווג, רב-ערך, והואשם כי גרם בכך נזק ביטחוני חמור ביותר למדינתו. על כך הוא נידון למאסר-עולם, ללא אפשרות לקצוב את עונשו. מבחינת ישראל הוא עשה, אמנם, מעשה שהוא ראוי עליו לכל שבח, ואולי גם לאות-הצטיינות, אבל לא מבחינת ארה"ב, הרואה במעשה בגידה של ממש, מה גם שהיא חוששת ששיחרורו של פולארד עלול לסכן את ביטחונה, באשר הוא נושא עמו מידע חסוי, שחלקו עדיין רלוונטי.

הקמפיין לשיחרורו של פולארד נוהל בעבר לא רק על-ידי ראשי המדינה, אלא גם על-ידי גופים ציבוריים, כמו הוועד למען שיחרורו של המרגל הישראלי, בראשותו של העיתונאי והפרסומאי, אמנון דרור.

אני זוכר היטב את פעילותו העניפה של דרור עוד מתקופת עבודתי בידיעות אחרונות, כשכיסיתי אותה כמעט מדי יום. אין ספק שפעילות זו נוהלה מכל הלב ובמרץ בלתי נלאה. אבל מבחינה מדינית היא לא הייתה אלא פעילות נאיבית, שהרי יותר משהיא לא החישה את שיחרורו של פולארד - היא עיכבה אותו בעליל, באשר היא הכעיסה עוד יותר את השלטונות האמריקניים על שאנו מתערבים בענייניהם הפנימיים.

עם זאת יש להודות שהסירוב לשחרר את פולארד אין בו כדי להעיד על עויינות לישראל, שהרי אין כמו האמריקנים ידידים לנו. והראייה החותכת: אפילו נשיאים כמו קלינטון ובוש, שאינם חשודים לרגע בעויינות כלפינו, סירבו, מסרבים ויסרבו בתוקף לשיחרורו של פולארד, וזה אומר דרשני. אחרי ככלות הכל הם אינם מוכנים, בשום פנים ואופן, לסבול את כניסתנו ל"קישקס" שלהם.

סוד גלוי הוא שכל אימת שהועלה נושא השיחרור על-ידי ראשי המדינה שלנו בשיחותיהם עם נשיאי ארה"ב, הם נתבקשו, בעדינות, לחדול מכך לאלתר. סוד גלוי הוא גם שנשיאי ארה"ב, אפילו אם ירצו בסתר-לבם להיענות לפניות הישראליות - הם יהיו מנועים מכך, ובלבד שלא להעלות את חמתם של ראשי הבולשת הפדרלית ולהתנגש עמם. אז הגיעה העת להפסיק לשפוך שמן למדורה, הבוערת כבר בלאו הכי, ובאותה עת גם לא להפוך את המבקר, מיכה לינדנשטראוס לשעיר לעזאזל של פרשת פולארד.