פסח זה תמיד חג מסובך לאלה שמקפידים על שמירת המצוות קלה כחמורה. וכאשר חל ליל הסדר במוצאי שבת כמו בשנה זו, החג הזה נהיה מסובך עוד יותר לכאורה. בשבת ערב פסח קוראים בתורה את פרשת אחרי מות, וכך זה מתחיל (ויקרא ט"ז): [א] "וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה, אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן--בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי-ה', וַיָּמֻתוּ. [ב] וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן אָחִיךָ, וְאַל-יָבֹא בְכָל-עֵת אֶל-הַקֹּדֶשׁ, מִבֵּית לַפָּרֹכֶת--אֶל-פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-הָאָרֹן, וְלֹא יָמוּת, כִּי בֶּעָנָן, אֵרָאֶה עַל-הַכַּפֹּרֶת." כתוב מה אמר ה' למשה בפסוק ב', אבל לא כתוב מה הוא אמר לו בפסוק א'. המפרשים התחבטו בשאלה זו ותירצו בדרכים שונות, אבל אנחנו לא נאריך בדבריהם אלא נתרכז בפירושו של רש"י, מכיוון שנראה כי הוא מתקשר היטב לעובדה שפרשה זו נקראת בערב חג הפסח, ועיקרי הדברים יתבססו על שיחה מכ"ק אדמו"ר מליובאוויטש.

מה תלמוד לומר? (כלומר, מה משמעות הפסוק הראשון?) היה רבי אלעזר בן עזריה מושלו; משל לחולה שנכנס אצלו רופא, אמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב. בא אחר ואמר לו, אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות כדרך שמת פלוני. זה זרזו יותר מן הראשון, לכך נאמר אחרי מות שני בני אהרן: הפשט ברור, איזכור מות בני אהרון נועד להחריף את האזהרה לאהרון שלא ימות כדרך שמתו בניו, כתוצאה מהתקרבות יתר אל הקודש. אבל מה רוצים להגיד, שאהרון היה חולה? והבנים שלו שמתו, גם הם היו חולים? וחוץ מזה, בשביל מה שני רופאים במשל, לא מספיק אחד שיזהיר בסגנון הנכון? וגם, אזהרה כזאת יכולה להיאמר באותה מדה לאדם בריא, ולא צריכים שיהיה חולה בשביל זה. ושאלה אחרונה, לעתים קרובות מביא רש"י פירושים מחז"ל בלא להזכיר את המקור, את בעל המאמר, לאיזה צורך מזכיר כאן רש"י את בעל המשל, ר' אלעזר בן עזריה?

ובכן, בליל הסדר אנחנו קוראים בהגדה של פסח, ושם כתוב: "אמר רבי אלעזר בן עזריה, הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שֶתֵּאָמֵר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא; שנאמר "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" ימי חייך - הימים, כל ימי חייך - הלילות (...)" והמקור הוא בגמרא (ברכות יב/ב). ר' אלעזר בן עזריה אומר שהוא כבן שבעים שנה. האם זה אומר שהיה בן ששים ותשע, או אולי שבעים ואחת? לא זה ולא זה. במקום אחר (ברכות כז/ב - כח/א) מספרת הגמרא את הרקע לדברים וגם חושפת את גילו האמיתי בשעת אמירת הדברים, וזהו הסיפור: רבן גמליאל היה הנשיא וכמה פעמים הוא נהג בקשיחות משפילה כלפי ר' יהושע, עד שהדבר נמאס לחכמים שהיו עדים לכך, והם החליטו להעבירו מנשיאותו. ר' יהושע היה מתאים להחליפו בתפקיד הנשיא, אבל כדי לא לפגוע ברבן גמליאל שלא לצורך - נמנעו מלמנותו. ר' עקיבא התאים מצד עצמו, אבל היה בן גרים, כלומר לא היתה לו זכות אבות שבכוחה להגן עליו מפני קפידתו של רבן גמליאל הפגוע.

בחרו בר' אלעזר בן עזריה שהיו לו כל המעלות הדרושות לתפקיד, כולל זכות אבות, שכן הוא היה דור עשירי לעזרא הסופר, מנהיג שיבת ציון ובונה בית המקדש השני. הוא דחה את תשובתו להצעה עד שיקבל את תגובת אשתו, והיא ניסתה להניאו בטענה שבחלוף זמן מה, יתפייסו החכמים ואז יעבירו אותו מתפקידו וישיבו את רבן גמליאל. הרי לא בלב שלם מעבירים מתפקידו מי שמכהן בתפקיד נשיא שאותו קיבל בירושה העוברת מאב לבן זה כמה דורות, מה גם שרבן גמליאל היה מתאים בהחלט לתפקיד, מצד עצמו. על כך השיב לה בעלה המועמד לנשיאות, שכאשר יש הזדמנות להשתמש בכלי יקר - משתמשים, ולא חושבים על כך שמחר הוא עלול להישבר ויאלצו לשוב ולהשתמש בכלי פשוט.

כאן שלפה אשתו את הטיעון המנצח: אתה צעיר מדי לתפקיד, שערות זקנך עוד לא התחילו להלבין אפילו. ההתלבטות הוכרעה למחרת בבוקר. באשר במהלך הלילה הלבין זקנו של ר' אלעזר בן עזריה בדרך נס, ולפתע הוא נראה זקן הרבה יותר מגילו. והגמרא מסיימת קטע זה בַּסִּיפוּר, בקישור למה שאנחנו קוראים בליל הסדר: "היינו דקאמר רבי אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא בן שבעים שנה." על סיפור זה מתעוררות כמה שאלות, ומהן: בטענה שזקנו עדיין שחור התכוונה אשתו לרמוז שהוא עדיין צעיר מדי לתפקיד, אז מה הועיל לו הנס שהלבין זקנו בין לילה? ואלה שהציעו לו את התפקיד, גדולי חכמי ישראל, להם לא הפריע הגיל שלו? איך הציעו תפקיד כזה חשוב לאיש כל כך צעיר?

יש מעלות שעוברות בתורשה

אפשר לשאול גם על ר' אלעזר בן עזריה עצמו, איך זה לא הפריע לו שהוא הולך למלא תפקיד של זקנים בעודו צעיר כל כך? ובכן ההבדל בין זקן לצעיר, בהנחה ששניהם חכמים באותה מידה, הוא בניסיון. זהו שמטיח אֱלִיהוּא בֶן בַּרַכְאֵל בְּרֵעֵי איוב הזקנים ממנו (איוב ל"ב): (ז) "אָמַרְתִּי יָמִים יְדַבֵּרוּ וְרֹב שָׁנִים יֹדִיעוּ חָכְמָה:" אבל מסתבר שזה לא תמיד נכון, כי האיכות קובעת יותר מהכמות. וזהו שממשיך שם ומסביר את דבריו: (ח) "אָכֵן רוּחַ הִיא בֶאֱנוֹשׁ וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּבִינֵם:" הפוטנציאל קיים בנפש, כח החכמה נמצא; השאלה היא אם מתחברים למקור החכמה, ומתי. יכול להיות צעיר בעל ניסיון מועט כמותית אבל רב מאד איכותית, וזקן בעל ניסיון רב מאד כמותית - אבל חסר משמעות איכותית.

ר' אלעזר בן עזריה העריך נכון את עצמו. הוא ידע שיש בו את החכמה הדרושה לתפקיד, כולל אותה חכמה הנקנית לאדם ברוב שנים. גם החכמים שהציעו לו את התפקיד זיהו בדייקנות את יכולותיו ותכונותיו. אז מדוע נזקק לנס הלבנת הזקן כדי להשתכנע? משום שהטענות שהעלתה אשתו עוררו אצלו ספק שמא הוא באמת עדיין לא בשל לתפקיד הנכבד שהוצע לו. זהו ספק טבעי אצל אדם ענוותן, שתמיד מוכן לקבל הערת ביקורת ולבחון את נכונותה לגביו. כאמור, אחד היתרונות הבולטים אצל ר' אלעזר בן עזריה בעיני החכמים שהציעו לו את התפקיד, היה עובדת היותו מיוחס, דור עשירי לעזרא. וזה גם מסביר את היותו חכם כל כך בגיל כזה צעיר, כדלהלן:

הסדר הרגיל והנכון ברכישת חכמה, מובע בקיצור ובדייקנות בלשון חז"ל: "הרבה תורה למדתי מרבותי, ומחברי יותר מהם, ומתלמידי יותר מכולם." מי שזוכה ללמוד מתלמידיו, הוא החכם האמיתי. אבל בדרך כלל זה יכול להתפתח רק ברבות השנים, לא בעוד האדם צעיר בן שמונה עשרה שנה. אלא שיש גם חריגים שזוכים לחכמה מופלגה - כולל זו שהיא תוצאת ניסיון מצטבר, בגיל צעיר יחסית. להמחשה נביא סיפור על שני אחים, בנים לצדיק וגאון עצום שהיו צדיקים גם הם. לאחר הסתלקות האב התעורר ויכוח בין אחד האחים הבוגרים לבין בן הזקונים. הבוגר סנט בצעיר כי הוא צעיר מדי מכדי להיות בטוח כל כך בצדקת דרכו. הצעיר השיב כי 'אמנם בשנים אתה בוגר ממני, אבל בצירוף שנותיו של אבינו אני בוגר ומנוסה ממך'. במלים אחרות, ניסיון וחכמה מצטברים זה גם עניין שעובר מדור לדור.

זה מה שהיה אצל ר' אלעזר בן עזריה ולכן דוקא הוא זיהה את זה אצל אהרון ובניו. לכן מצטט אותו רש"י בשמו, כדי להסביר את מקור הרעיון שנראה מופרך לכאורה, שצריכים להזהיר את אהרון שלא יבוא בכל עת אל הקודש, תוך איזכור העונש הצפוי. כאילו בלי אזכור כזה, הוא עלול לעבור על הציווי חלילה. אומנם כן, אומר ר' אלעזר בן עזריה ומצטט רש"י, הוא עלול לעבור על הציווי מעוצמת דבקותו בקודש, בדיוק כפי שעשו זאת בניו - מכח תכונה שירשו ממנו.

ואת הפרשה הזאת, כולל התזכורת בדבר כוחה של התורשה בתכונות הנפש, קוראים השנה בערב חג הפסח, שכל מהותו היא ביטוי לעובדה שאנחנו ממשיכי דרכם, יורשיהם, של אבותינו שיצאו ממצרים היום לפני שלושת אלפים שלוש מאות ועשרים שנה. החג הזה הוא הראשון בין שלושת הרגלים. השני הוא שבועות, חג מתן תורה, והשלישי סוכות, חג האסיף. לכל חג העניין המיוחד לו; בשבועות, העניין הוא קבלת התורה ולכן עניינו הוא לימוד תורה. בסוכות הדגש הוא על קיום מצוות וזהו עניינו של החג. ומהו העניין המיוחד של חג הפסח? העניין הוא אמונה. בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים ובזכות האמונה ניגאל גם אנחנו.

תורה - לפעמים לומדים ולפעמים לא, כי צריכים גם לעבוד לצורך פרנסה. מצוות - לפעמים מקיימים ולפעמים לא, כי לומדים תורה או עובדים כנ"ל. לכן המסר של שני החגים האלה אינו תמידי אלא לעתים. לעומת זאת אמונה - יהודי חי באמונה תמיד. כשלומדים תורה, מאמינים בנותן התורה וכו'. כשמקיימים מצווה, עושים את רצונו של מְצַוֶה המצווה. גם כשעובדים לצורך פרנסה מאמינים ויודעים שמזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד ראש השנה, ועובדים רק כי צריכים לעשות כלי כדי לקבל את ברכת ה' הבאה מלמעלה. זוהי הירושה הרעיונית שהנחילו לנו אבותינו ואותה מבטא בשלמות חג הפסח. ובהשגחה פרטית, זה גם מסתדר מצויין עם המסר התורשתי של פרשת השבוע כנ"ל. וכל שנדרש מאתנו הוא לחוות את החרות שמציע לנו החג ולהפנים את רעיון האמונה, כדי להגיע לגאולה אמתית והשלמה מיד ממש.

ואז, אין ספק שיהיה רק טוב ליהודים.