ומאום לא אלמד גם הפעם

הימים הקשים והנוראים - יום הזיכרון לשואה ולגבורה ויום הזיכרון לחללי צה"ל - הם ימים של חשבון נפש אישי ולאומי, שבהם מחויב כל אדם מישראל לבחון אם עשה הכל כדי לזכור - ודבר לא לשכוח, או שמא נשא את מסר הזיכרון לשווא, ומאום לא למד גם הפעם. חשוב לזכור ולהזכיר ביום השואה, ובמיוחד למשמע נאומיהם החלולים של העומדים בראש המדינה, את דבריו הקשים ואת השבועה של אברהם שלונסקי בשירו "נדר":


נדר / אברהם שלונסקי

על דעת עיני שראו את השכול
ועמסו זעקות על לבי השחוח
על דעת רחמי שהורוני למחול
עד באו ימים שאיימו מלסלוח
נדרתי הנדר: לזכור את הכל
לזכור - ודבר לא לשכוח.

דבר לא לשכוח - עד דור עשירי
עד שוך עלבוני עד כולם עד כולהם
עדי יוכלו כל שבטי מוסרי.
קונם אם לריק יעבור ליל הזעם
קונם אם לבוקר אחזור לסורי
ומאום לא אלמד גם הפעם.


אהוד אולמרט, איש המליצות ללא כיסוי היושב בלשכת ראש הממשלה, אמר בעצרת הפתיחה של יום הזיכרון לשואה ולגבורה ב"יד ושם", בין השאר: "ראשה המכוער של שנאת היהודים והישראלים מזדקר לו מעל במות שונות ברחבי תבל - עדיין מסית, ומרעיל, ומדיח. בין אלו לא נפקד גם קולם של המכחישים. אלו, שטינתם מעבירה אותם על דעתם ...". דברים נכוחים ונכונים.

אבל, כדי שדבריו יהיו כנים ונטולי צביעות, עליו לזכור גם כי "קולם של המכחישים" הוא קולו של אבו-מאזן ה"מתון", האיש שעבודת הדוקטורט שלו עסקה בהכחשת השואה, ולמרות זאת הוא מושא לחיזוריהם המסוכנים וההרפתקניים של אהוד אולמרט וציפי לבני, העושים הכל, בגלוי ובחדרי-חדרים, כדי לחזק ולתמוך בממשיך דרכו של הצורר, גם אם בדרכי נועם.

ועוד, כדי שיהיו דבריו כנים ונטולי צביעות, עליו לזכור את "אלו שטינתם מעבירה אותם על דעתם" - 'שלום עכשיו' וארגוני "שלום" קיצוניים אחרים - שטינתם ליהודים המיישבים את לב הארץ גדולה משאיפתם לשלום ומדאגתם לזכויות האדם. שנאת היהודים והישראלים המנחה אותם היא הסכנה המוחשית ביותר היום למפעל הציוני ולחלוציו. אולמרט הוא היום קבלן הביצוע של אלה שטינתם אומנותם, וזומם לחזור על פשע הגירוש של יהודים מבתיהם בארצם, רק בגלל היותם יהודים.

ועוד דיבר אולמרט על אלה שבדיבוריהם ובמעשיהם רוצים "לשלול את הצדקת קיומה של מדינת היהודים - וטועים לחשוב שמדינת היהודים קמה בגלל השואה. כביכול - בטל את השואה - יתבטל גם טעם קיומה של ישראל". מדינת היהודים קמה בעקבות השואה, אבל מקומה בארץ ישראל נקבע אלפי שנים לפני השואה, לפני היותם של "קו ירוק", "כיבוש", "גדה" ו"עם פלשתיני".

המשורר נתן אלתרמן כתב: "אז אמר השטן ... איך אוכל לו? ... רק זאת אעשה: אכהה מוחו ושכח שאתו הצדק". במדינת ישראל של השנים האחרונות גבר מאד כוחם של מכחישי הציונות, המנסים לשמוט את הקרקע, תרתי משמע, מתחת לחזון הציוני, והמכהים והשוטפים את מוחנו כאילו חלף זמנו של החזון הציוני ויש להחליפו ב"חזון שתי המדינות". התקווה היא שמכחישי הציונות וקבלני הביצוע שלהם יתפנו מהגה השלטון במדינת ישראל.

שמעון פרס, איש אוסלו היושב במשכן נשיאי ישראל, נשא דברים לפניו ואף מתח ביקורת על מדינות אחרות, שעמדו מנגד ולא עשו דבר כדי להציל את היהודים בשואה. קשה אבל חשוב לומר שכאשר מדינת ישראל, בהנהגתם של שרון, פרס ואולמרט, ביצעה את פשע הגירוש של יהודים מבתיהם בארצם, רק בגלל היותם יהודים, היא עשתה מעשה שאילו היה מתבצע במדינה אירופית כלשהי היה מוגדר בפינו, בצדק: אנטישמיות.

פרס הזכיר ש"הקמנו צבא היודע לנצח, ומסוגל להגן על עם שוחר שלום", אבל שכח להזכיר כי השלטון הנוכחי בישראל אינו מאפשר לצבא ההגנה לישראל לבצע את תפקידו ולהגן על אזרחי מדינת היהודים. לעומת זאת השתמש בו דווקא כדי לגרש יהודים מבתיהם.

לדברי פרס, על ישראל להיות ערוכה ששואה שנייה תתרחש: "לא נשכח, לא נטשטש ולא נפסיק לשאול את עצמנו מדי בוקר מחדש, מה עלינו לעשות כדי שמה שהיה לא ישוב לעולם. ונזכור, אסור להירדם בהיסטוריה. את המוטל עלינו - נישא על שכמנו". אבל פרס, האיש המזלזל בערכה של ההיסטוריה, הוא האיש שהביא ארצה את צבא הכיבוש הערפאתי, ובכך קירב לתוככי ארץ ישראל וירושלים את הסכנה החמורה מכל.

למרות מליצותיהם של פרס ואולמרט, ככל הנראה, מאום הם לא ילמדו גם הפעם. כל עוד זאת ההנהגה של מדינת ישראל, התקווה עדיין רחוקה. יש לקוות שעד ליום העצמאות הבא תקום בישראל ממשלה ציונית לה היא ראויה וזקוקה.