להחליף את הדיסקט

השבוע האחרון היה סוער ורוגש מבחינות רבות ביותר. אולם השמחה האדירה והספונטנית שפרצה בו העפילה על כל הבשורות המרות שנשאו בחלל האוויר. הרחובות נשטפו בזרם של אושר: הנה ניצחנו את הפלשתינים. כך הכריזה הסמכות הצבאית העליונה במדינת ישראל בעצמה, רב אלוף משה (בוגי) יעלון. אם כן, הסתיים הסכסוך. אנחנו המנצחים.

כל מי שהיה מעורב בפעילות צבאית הקשורה בפלשתינים בשנות התשעים, זוכר היטב את הסיסמא: "צריך להחליף את הדיסקט". את הסיסמא הגו כנראה במשרד החוץ, והיא חלחלה בכל המערכת הצבאית. מראשון האלופים ועד אחרון הטוראים. צריך לשנות גרסת תוכנה. הפלשתינים הם ידידינו. הם דורשי טובתנו. יש לשתף עמם פעולה. מהלך המחשבה, התפישה והתודעה של כל הנוגעים בדבר צריכים היו להשתנות ולקבל באופן טבעי את הפיכתנו מאויבים לשותפי דרך. וכך היה. הצבא ממש הפך עורו.

מובן שלא רק המערכת הצבאית החליפה דיסקט, אלא מערכות ממסדיות רבות, ולמעשה רוב אזרחי המדינה נשטפו בתעמולה זו בלי דעת (חלק, אולי אפילו הרוב, עדיין טוענים את הדיסקט של "גרסת אוסלו" עד היום). אולם המחדל הגדול ביותר היה של הצבא. שכן הוא הגוף שצריך להיות המוסמך ביותר לשפוט באופן אובייקטיבי את כוונות ויכולות האויב, משום שעליו מוטלת האחריות הלאומית להכין את דרכי ההתמודדות מול הסיכון.

לכן מוזר היה לגלות השבוע שלאחר יותר משנתיים של סכסוך אלים ומאות רבות של הרוגים, שוב החליף הצבא דיסקט. ההוראה, כפי הנראה, שוב באה מלמעלה. השיטות זהות ממש: קח כמה אלופים והורה להם להגיע להסכמות עם אישים פלשתינים. על מנת להשיג הסכמות אלה, יהיו האלופים חייבים לשנות את הגישה. זה נקרא, בלשון העם, פוליטיזיציה של הצבא.

איך עובדת השיטה? הרעיון ברור: במקום שיוכל האלוף להעריך נכונה את כוונות הפלשתינים כאשר מתנהלות שיחות עם הדרג המדיני הישראלי, הופך הדרג את המדיני לנושא ונותן. כך מתנה הדרג המדיני את הצלחתו כאלוף (ובכך גם את קידומו) בהצלחת השיחות שהאלוף עצמו מנהל. לכן הופך ציורו של הפלשתיני כשותף להכרחי מבחינת הצלחת המשימה שהוגדרה לאיש הצבא.

יתרה מזו, כך הוא הופך, בעל כורחו - משום שהפך לבעל אינטרס בהצלחה - לשותף בתהליך ההכחשה, ההסתרה וסילוף העובדות. אם יש אלוף שמתנגד מטעמים ביטחוניים, יש להרחיקו מהמשא-ומתן בטענה שהוא מסכן את הצלחתו ושהצד הפלשתיני נפגע משיתופו (סרבנות הקצין נרשמת אצל מקבלי ההחלטות וקידומו עלול, באופן לא רשמי כמובן, להיפגע). נשמע מוכר? זו המציאות הישראלית בחודש - חודשיים האחרונים (מבלי מלהזכיר שמות).

מרגע שהשיטה מיושמת, כל שעל הפוליטיקאי הנבחר לעשות הוא לפנות את הבמה לאלוף. זה כבר יכין רשימות של אסירים לשחרר. הוא כבר יפנה שטחים. הוא כבר לא ימהר לפתוח בקרב (היהרוס את הישגיו שלו עצמו?). הוא כבר יסביר שפלשתינים מנסים, אבל השטח, השטח. הוא יסתור את דבריו שלו מלפני חודש בהסברים חדשים ופירושים יצירתיים. והכל כשר עם חותמת של צה"ל (או שב"כ).

על השתלשלות עניינים טבעית וקלוקלת זו נשענת נקודת הכובד של השיטה. אם הצבא, שנתון לו אמון העם בהיותו מופקד על הביטחון, לא מתנגד ואפילו תומך, כיצד יתנגד העם או הפוליטיקאי? החלפת את הדיסקט בצבא, זמן מועט אחרי כן יוחלף הדיסקט של האומה.

הצלחתה של השיטה הייתה כה גדולה, עד שלא קשה להבין יישומה המחודש. די לזכור כי אפילו איש מודיעין מוכשר כיעקב עמידרור התפלמס עם בני בגין בטענה שניתן לפרש את קריאות הג'יהאד שהשמיע ערפאת חדשות לבקרים כג'יהאד "תרבותי".

לא נעים להודות, אבל רבים מאותם אלופים שהיו אחראים על המשא-ומתן (אפילו מבין אלה המצטערים על מעשיהם בתקופת אוסלו הזחוחה) שומרים על קשרים עסקיים וחבריים עם אנשי הרשות. חלק אפילו עוסקים בקידום יוזמות שלום ופינוי חד צדדי במימון אירופאי ואחר. עד כדי כך הם מאבדים את היכולת לראות בפלשתיני אויב פוטנציאלי ומפנימים את הדרישה לחיפוש הזדמנויות להפכו לשותף בכל מחיר (כמובן שיש בעניין גם תגמול אישי).

כאמור, אותם המחזות צצים כעת מחדש. שוב מנסים לשטוף אותנו בתודעה חדשה. הצבא החליף את הדיסקט, וכעת מעונינים שגם אנו נעשה זאת. כתבות סוף השבוע מלאות בתמונות של ישראלים (בעיקר במדים) ופלשתינים כמעט מחובקים. "במזרח התיכון שוכחים מהר את השנאות החדשות" בישר לנו עיתונאי. אין תחום הקשור בסכסוך הדמים הנוכחי שאין אנו מוצאים בו השבוע מינוחים חדשים, הסברים מקוריים, טיוחים ורפיון פעולה, גם בשיתוף חלק מאנשי הצבא. להלן מספר דוגמאות.

כדאי להתחיל ב"הודנא" המפורסמת. המילה הודנא מהלכת עלינו קסם, אולם למעשה היא שקרית. הודנא נעשית בין איסלם לכופרים, לא בין הרשות לחמאס.

מה כן יש? הרשו לי לצטט את המסמך שהוציאו החמאס והג'יהאד האיסלמי: "יוזמה להשעיית הפעולות הצבאיות נגד האויב הציוני לשלושה חודשים...", "בשם אללה הרחום והחנון.. לשם ביצור עמדתנו הלאומית... מתוך הדגשת זכות ההתנגדות... עד לסיום הכיבוש הציוני... זאת תמורת התנאים הבאים: 1. ההפסקה המיידית של כל דרכי התוקפנות הישראלית... בכללן פלישות, הרס, סגרים ומצור... כולל הסרה של המצור המוטל על הנשיא יאסר ערפאת... התנקשות באישים, ומעשי הטבח בהמונים וכל פעולות המעצר והגירוש... 2. שחרור כל האסירים והעצירים, הפלשתינאים והערבים... ללא סייג וללא תנאי וחזרתם לבתיהם...", "במצב שבו האויב לא יענה... הרי שאנו נראה עצמנו משוחררים מהיוזמה...", "אללה אכבר והניצחון לעמנו ואומתנו...".

הנוסח של הפת"ח מתון יותר, שכן הוא לא מציב תנאים אלא דרישות. קטן ככל שיהיה הבדל זה שבין דרישות ותנאים, יש לזכור גם כי הוא היה גורם עיקרי בהימנעות החמאס והג'יהאד מחתימה על נוסח משותף. הסיבה היא כמובן שהחמאס והג'יהאד רצו להדגיש את זכותם להפר אותו בכל רגע נתון.

אבל גם מסמך הפת"ח מדבר רק על "יוזמה להשעיית כל הפעולות הצבאיות", והוא מצהיר בפירוש שלא יהיה הסכם שהוא פחות מירושלים, זכות שיבה, כל 67'. זו רטוריקה, יגיד המדוסקט החדש-ישן. לצרכים פנימיים. ובכל זאת נתמה: מה לעניין זכות השיבה וליוזמה להפסקת הפעילות הצבאית? ועוד של הפת"ח, שאמור להיות בר השיח שלנו, ושמסבירים לנו שהוא השוטר הטוב, שותפנו, הפועל נגד הטרור?

על-פי התנאים שהוצגו החמאס והג'יהאד כבר משוחררים מההסכם. בכל זאת הם ממשיכים לקיים אותו ברובו. רובה המוחלט של האלימות מאז ה"הודנא" נעשתה על-ידי אנשי פת"ח. החמאס והג'יהאד בונים עצמם מחדש (במשך שלושה חודשים) ולא יסתכנו בפעולה נגדן מצד ישראל או בהחרמה מצד אירופה. זו המשמעות האמיתית של ההודנא. הסיפור הזה לא רק שלא מבטיח טובות, אלא שסופו ידוע. עד שכבר הושג, בזכות לחימה ממושכת ועקשנית (צבאית ופוליטית - בעזרה אמריקנית), ערעור בכוחו של החמאס, אנו מאפשרים לו לחדש את כוחו.

זו גם הסיבה שאבו מאזן יכול להתבטא בחריפות שכזו נגד מפירי ה"הודנא". אין כאלה ולא יכולים להיות, משום שאין הודנא. אבו מאזן הגדיל לעשות, אבל מאז כבר החלפנו דיסקט: לפני ההודנא הוא הציע לחמאס להצטרף לממשלה. בכך ניסה לחשק את עצמו מלפעול נגדם והראה מה תהיה עמדתו העתידית. אבל ארגוני הטרור הללו לא יכולים לשבת בממשלה שהיא חצי חילונית, ולכן לא הסכימו.

מנהיג הג'יהאד האיסלמי אמר בראיונות השבוע בפירוש כי אין הודנא. יש מהלך טקטי. מפת הדרכים תיכשל, ואז לא יהיה ישראלי אחד בטוח בפלשתין (ישראל). מטרתם היא השגת ניצחון ללא כל ויתור ("על אף שעל ועל אף זכות"). כל מי שחושב אחרת, אמר, "שוגה באשליות".

כל זה מובן מאליו למי שעדיין לא עדכן את הגרסא. אבל ישנה גם התבטאות מעניינת יותר: "ישנן הבטחות של מר אבו מאזן וממשלתו שלא לנקוט בצעדים... נגד פלגי ההתנגדות כדוגמת פריקת נשק, מעצרים וכיוצא בזה... אם הרשות תפעל נגדנו ותסב לנו פגיעות, הרי שאנו נחדש את מכותינו המכאיבות בלב העומק של האויב הציוני".

משמעותו של העניין ברורה. הפלשתינים הפכו את המלחמה בטרוריסטים לגורם הטרור בישראל עצמו! זו משמעות ה"הודנא". כאשר נשאל (אנו או האמריקנים) מדוע אבו מאזן אינו מפרק את תשתיות הטרור כמובטח, יתבוננו בנו הפלשתינים וה"מדוסקטים" החדשים מבינינו וישאלו: "מה אתם רוצים, פיגועים? הרוגים? תניחו את המצב כמו שהוא לטובתכם שלכם. הרי יש שקט, לא?". כך הפכו הפלשתינים את הישראלים לבני ערובה לאי-המלחמה בטרור!

ביום רביעי התבצע ירי פגזי נ"ט על כפר דרום. נפצעו ארבעה אנשים, ביניהם אישה ונער. התבצע ירי (ללא נפגעים) בשומרון ועל קו התפר. לפני כן נרצח נהג משאית (עובד זר בולגרי). כל הפרשנים הצבאיים, המוזנים מגורמי צבא, הסבירו ברוב נחת כי מדובר בטרור כנופיות, שבטים, מיליציות חמושות שאינן סרות לשום מרות. אפילו היה מי שאימץ את עמדת הרשות הרשמית: מדובר בגורמים הממומנים ישירות על ידי טהרן או לבנון (חיזבאללה).

והנה מתברר, כי מדובר כמעט בכל התקריות באנשי פת"ח. ארגונו של אבו מאזן, דחלאן וערפאת. לא כספי אירן ולא פיקוד נסראללה, אלא כספי הרשות ופיקוד ערפאת ודחלאן. כיצד התברר? עשו לנו אנשי הפת"ח טובה והפגינו כנגד ההצגה שהפיק דחלאן בעוצרו (זמנית) ארבעה טרוריסטים, בעוברם חמושים תוך ירי ליד ביתו וביתם של אבו מאזן ואבו שבאכ (אגב, האחרון הוא מהאחראים הישירים והידועים לפרוץ האינתיפאדה).

הדיווחים המפורטים בתקשורת על ההפגנות הללו אמורים להביא לכך שנבין כמה קשה לרשות להלחם בטרור. ראו איזה התנגדות למעצרם של 4 טרוריסטים, והבינו מדוע אין הם יכולים לעשות הרבה יותר מכך. לא סבורים שם שנקשר את הדיווח לדיווח הקודם על חמולות וכנופיות, ונתמה: מדוע מפגינים אנשי השלום והשיתוף מהפת"ח לטובת אנשי כנופיות והחמולה העזתית שלא סרה למשמעת הפת"ח עצמו (כפי שרצו שנאמין יום קודם)?

אגב, אותם מאות חמושים לא צריכים לדאוג. אבו מאזן הרי הודיע באופן רשמי ולא מסויג לפני ועידות שארם-א-שיך ועקבה, כשהיה תחת לחץ בינלאומי כבד, שלא יעשה מהלכים שעשויים לגרום ל"מלחמת אחים" בין הפלשתינים. זה התנאי הבסיסי שלו למלחמה בטרור. וברור לכל בר דעת מה משמעותו: שלא תתקיים מלחמה שכזו. לכל היותר מתבקשים הטרוריסטים לנוח קמעה. גם אבו מאזן יכול להרגע: החמאס והג'יהאד לא יילחמו בפת"ח אלא יעשו פיגועים בישראל.

לא משנה אם כן העובדה שהטרוריסטים הם אותם אנשי פת"ח, חמאס וג'יהאד, אותם אמצעים, אותן מטרות. העובדות אולי אותן עובדות אלא שבינתיים הוחלף הדיסקט. ורק תמיהה אחרונה בנושא זה: מדוע לקח לצה"ל מעל שנתיים "לנצח", את מי שהוא מכריז היום שהם בסה"כ כמה כנופיות ושתי חמולות?

על מה לא מדברים? על עראפת. ערפאת שולט בפת"ח ובשטח, מכוון את אבו מאזן, דחלאן (וברור שאת אבו שבאכ, שלשמע רמז פקודה ממנו יבעיר שוב את השטח). הם מעדכנים אותו ונפגשים אתו ומנסים לקדם את ענייניו. במקום זאת מלעיטים אותנו בכתבות על שיתוף פעולה וסיכול פלשתיני.

לא מדברים גם על חוסר התבונה שבשחרור אסירים. מאות אסירים משוחררים בקרוב, ובל נטעה: חלקם שותפים מלאים לרצח ואשפי טרור. דחלאן רוצה אותם לצדו, ואנו משחררים אותם. הם יקבלו מעמד של גיבורים ועבודה ברשות. אבל המשכורת לא כל כך גבוהה, לכן הם ישלימו הכנסה במה שהם יודעים טוב מכל: ארגון תשתיות טרור. ישנה בכך גם הצהרה של המדינה שבכל זמן שבו ירצו, יוכלו הפלשתינים להתנקות מפשעיהם ולשוב לבתיהם. נסו להסביר את ההגיון הזה לאמריקנים.

אפשר אם כן לשמוח. ניצחנו! ולמרות זאת התחזית קודרת למדי. ודאי, אנו הולכים למספר חודשי שקט וירידה בכמות הפיגועים. הפיגועים שיהיו יוסברו כמקריים, פסיכיים, משוגעים פנאטים, ממומני אירן וחיזבאללה. אלה הבשורות ה"טובות". בינתיים ישקמו עצמן תשתיות הטרור. ישראל לא תפנה הרבה מאחזים, משום שהפלשתינים לא יילחמו בטרור. אגב, זו משנתו הישנה והמפורשת של אבו מאזן: להוציא את המקסימום מהדיפלומטיה, ואז ידבר התותח. זו טעותו של ערפאת לדעתו. הוא שלף מהר מדי.

בעוד כמה חודשים יתחיל משא-ומתן להקמת מדינה פלשתינית זמנית. אחרי שתקום יתחיל משא-ומתן להסדר קבע. הפלשתינים יעמידו את אותן הדרישות בדיוק שהם מעמידים כבר ארבעים שנה. לפני שלא נענה להם, בדרך לגבולות 67' ולתחילת אובדנה של המדינה היהודית היחידה בעולם, ישאלו אותנו האירופאים ואנשי השמאל (היום גם אנשי המרכז): אתם רוצים עוד אינתיפאדה? עוד הרוגים? עוד סכסוך דמים? עוד אלפי משפחות הרוסות? עוד טבח בחפים מפשע? לכולם ברור כשמש שזו תהיה משמעות הסירוב, והאיום הזה יונח בבסיסו של כל משא-ומתן עתידי.

כבר היום חלק מהציבור מסכים עם תביעות הפלשתינים המגוחכות והשקריות. כבר היום הציבור מחונך לא להכיר בזכויותיו הטבעיות, היסטוריות והמוצדקות ביהודה ושומרון (למשל, נחום ברנע, דמות תקשורתית מרכזית, קרא בסוף השבוע לשטחים אלה "גולה"! איזו שטחיות היסטורית. איזו תמימות נוראה). כבר עתה חלק לא מבוטל קורא לפנות את כל השטחים בלי הסכם. ישנם אפילו אלה המקבלים את זכות השיבה. מה יהיה בעוד שנה, אחרי שנה רגועה יחסית ומול איום מחודש בטרור? כבר אמר פירוס: "עוד ניצחון כזה ואבדנו".

הרמטכ"ל הוא איש רציני ומכובד. הוא עושה במסירות ראויה להערצה עבודה קשה וכפוית טובה. הוא דורש סטנדרטים מוסריים מופתיים מחייליו. הוא אדם ריאלי ושקול. הוא איש בעל שורשים וידע. הוא ראוי לחלוטין לתפקידו. רק תיקון אחד למשנתו ההיסטורית: ישראל לא ניצחה בסכסוך הנוכחי, משום שלא היה זה סכסוך צבאי, אלא תודעתי. הוא פרץ בשל משא-ומתן, והוא פרץ על מנת להביא לתוצאות אחרות במשא-ומתן הבא. למה שהרמטכ"ל קורא סכסוך או מלחמה, הפלשתינים קוראים איום או אזהרה. וזו תשפיע עלינו בעתיד הקרוב כמו ששום ניצחון צבאי לא השפיע עלינו.

אבל אנו רגועים. אפשר להכניס לכונן את הדיסקט החדש וללחוץ Enter. אזי נשכחות כל הצרות. ההווה והעתיד נראים פתאום כל כך מבטיחים. כל כך מזמינים. ומה עם העבר? אל תדאגו. הגרסא החדשה מוחקת אותו כליל.

לסיום ברצוני להפנות את הקוראים לאתר ממשלתי רשמי חדש להנצחת קורבנות פעולות האיבה מכל שנות קיום המדינה: www.laad.btl.gov.il שם ניתן למצוא את שמות ותמונות הנרצחים. מלבד האתר הוירטואלי ישנו אתר הנצחה ממשי בהר הרצל, ובו קירות עם שמות הנרצחים. את העין תופס לא רק הריבוי הגדול בנפגעי הטרור בשנים האחרונות, אלא ריבוי נרצחים בני אותה משפחה. האנדרטה צורבת בתודעה כי הטרור מכחיד משפחות שלמות במהלומה יחידה. מי ייתן ולא נשכח. יהי זכרם ברוך.