• ידיעות אחרונות - המו"ל ארנון מוזס (הנהיג בעיתונו מדיניות של צנזורה בגלל שיקולים עסקיים ואחרים); העורכים הראשיים רפי גינת, שילה דה-בר; הפרשנים נחום ברנע (שקיבל פרס ישראל...), שמעון שיפר (שמקבל תמורה בדמות מידע חשאי האסור בפרסום), סימה קדמון; מרדכי גילת - התחקירן שכישכש בזנב במשך שנתיים ולא העז להרים ראש (צונזר במשך כשנתיים, אך העדיף להמשיך ולאכול מסיר הבשר. מאוחר יותר, כשנדחק החוצה, דילג רק לאחר שמצא סיר בשר אחר. במקביל הוא פרסם שקרים כדי לסכל חקירת פרשת כרמיה);

• מעריב - אמנון דנקנר ויוסף (טומי) לפיד, חבריו האישיים של אולמרט (לפיד קיבל שוחד תמורת מעשיו - מינוי ליו"ר יד ושם, בתקופה שחיפה על מעלליו של אולמרט; דנקנר, כמו דנקנר, פעל באופן דורסני, פרסם בדותות כדי להציל את אולמרט והזיק לעיתון מעריב ולקוראיו); והעיתונאים בן-כספית וקובי אריאלי. במשך תקופה ארוכה ניסו דנקנר וכמה כתבים נוספים בעיתון לפגוע בחושפי השחיתות של אולמרט. מחמת זאת בחרתי בתחילת 2006 להתפטר ממעריב;

• הארץ - העורך דוד לנדאו (שטירפד חשיפת פרשת כ"ט בנובמבר עד שזו פורסמה ב-Nfc; וגם צינזר חלקים ניכרים מכתבתה של איילת פישביין, שעבודתה אף הופסקה בעיתון הארץ, בשל זאת); הפרשן יואל מרקוס, והעיתונאי אמיר אורן (ניסה לטייח את הממצאים בפרשת כרמיה). בניגוד לכזבים בעיתון הארץ אותם מנסים לגלגל גם מרדכי גילת ואמיר אורן, כאילו עיתון הארץ וכתבו גידי וייץ הם שחשפו את פרשת סיליקט-מרכז ההשקעות, וכאילו בעקבות זאת החלה בדיקת מבקר המדינה, הרי שהאמת הפוכה: כתבת תחקיר ראשונה בעיתון הארץ בפרשה זו פורסמה רק ביום 01.09.06 (וגם זאת כחודשיים לאחר שמבקר המדינה סיים את בדיקתו בפרשה אותה ערך בחודשים מאי-יולי 2006);

• ערוץ 1 - איילה חסון (פרשנית ועיתונאית חצר מאולפת. נמנעה מלדווח על העבירות של אולמרט, ובמקביל ניסתה לפגוע בחושפי השחיתות, ובהם ביעקב בורובסקי);

• ערוץ 2 - אמנון אברמוביץ (פרשנות מגמתית, משנה עמדותיו כשבשבת), אודי סגל (סתם כתב חצר), יאיר לפיד (דור שני לכתבי חצר ולאב שקיבל שוחד).

הרשימה שלעיל הינה חלקית. ניתן בקלות לכלול בה את העיתונאי שמואל טל (רשת ב'), ששכח אולי את תפקידו, ובמקום זאת פעל כדוברו הבלתי-רשמי של אולמרט. כמו-כן ניתן לכלול את מנכ"ל רשות השידור, מוטי שקלאר, ואת אריה שקד, מנהל מחלקת החדשות.

המשותף לכל העיתונאים/הפרשנים הנ"ל: הם מעלו בשליחותם הציבורית והעיתונאית. במקום לדווח אמת לציבור המצביעים, הם הסתירו ו/או טישטשו את המידע המפליל. במקום להעדיף את האינטרס הציבורי הרחב, הם פרסמו שקרים בלי סוף, וניסו ליירט את חושפי העבירות של אולמרט. בכך שיבשו הליכים דמוקרטיים בסיסיים.

זה המקום גם לומר מילה טובה: יש מקום לשבח את ערוץ 10 וכתבו, רביב דרוקר, אשר בכמה הזדמנויות - במיוחד בתקופה שאולמרט היה במלוא כוחו וזכה להגנה מצד כתבי החצר - הם פעלו להציג את האמת, ככל שידעו אותה, ונתנו ביטוי הולם למידע שחשפנו; ואף הוסיפו מידע רב משלהם בפרשת המינויים הבלתי-חוקיים מצד אולמרט.

כבר עתה ניתן לשרטט כתב אישום חמור נגד אולמרט, הכולל עבירות: שוחד, מרמה והפרת אמונים, קבלת דבר במרמה, וכן עבירות על חוק המפלגות ועל חוק מימון המפלגות. אם יתמידו היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה, בקו הנוכחי, שהינו: מאמץ למצות את הדין עם אולמרט, ניתן יהיה להעמידו לדין גם בחשד להלבנת הון, ובחשד לעבירות מס חמורות, שעיקרן: אי רישום תקבולים בספרי העמותה ואי דיווח על הכנסות.

אם ישכיל היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, להגדיל למקסימום האפשרי את סיכויי ההרשעה, ולהפוך את כתב האישום להרשעה ודאית, הוא היה מפתיע בצעד מקורי: להגיש כתב אישום משולש, בשלוש הפרשות המרכזיות הזמינות: אולמרט-טלנסקי, כרמיה, מרכז ההשקעות.

המכנה המשותף: נתיבי הכסף, ערבוב האינטרסים, והדמויות המככבות, שהן בעיקר: אולמרט, עו"ד אורי מסר, שולה זקן. "יומני אולמרט" שנתפסו תוך-כדי בדיקת מבקר המדינה בפרשת כרמיה, "סוגרים" על השלושה. מן היומנים צצות כל הראיות/העדויות שאותן ניסו אולמרט ושותפיו להסתיר, כולל בחקירות.

החקירות נגד אולמרט הגיעו, כאמור, לשלב הבשלות. אולמרט לא יוכל לחמוק עוד ממיצוי הדין עמו. כתבי החצר, נאמניו האישיים וכל מלחכי הפינכה לא יוכלו למנוע את התהליך שיוביל, תוך זמן לא רב, לסילוקו מכס ראש הממשלה. וזו מטרתנו: למנוע מאדם שקיבל שוחד להוסיף ולכהן כראש ממשלה. בשלב מתקדם זה לא יוכל לסייע לאולמרט גם עיתונאי-נסיך הנחשב פופולרי - הוא יאיר לפיד, דור שני לכתבי חצר ולאב שקיבל בעצמו שוחד. לפיד הבן, שגם אביו קיבל בעבר, באופן מפוקפק ומושחת, זכויות בניה לדירה יוקרתית בתל אביב, לא יוכל עוד להטעות את הציבור.

בשלב זה של החקירה כבר ברור לכל, גם לאלה שטמנו ראשם בחול: המידע המפליל נגד אולמרט הוגש על מגש של כסף. חלק ניכר ממנו היתה לנו החובה והזכות לחשוף כאן ב-Nfc עוד לפני הבחירות (פרשת כרמיה, פרשת כ"ט בנובמבר, פרשת המינוים הבלתי חוקיים); וחלק ממנו דיווחנו וחשפנו לראשונה בתקשורת בתחקיר שפרסמנו באוקטובר 2006 (פרשת לאומי), הרבה לפני שנודע דבר תלונתו של ירון זליכה (גם על כך יש מי שמעדיפים לדלג...).

העובדות מי עשה מה, ומה היה חלקו המכריע, הראשוני והבלעדי של אתר Nfc בשבירת קשר השתיקה בתקשורת ובחשיפות הרבות, ברורים היטב, על-אף שיש כמה וכמה עיתונאים/פרשנים אשר משיקולים זרים "מנכסים" זאת לאחרים, ולא מחמת זאת שזיכרונם בוגד בהם (דן מרגלית, למשל - כן כן, "גם יואב יצחק"... [תיק תקשורת, 17.05.08], משל יש עיתונאים שקדמו לו ונאבקו ו- י.י. רק הצטרף...). בכך גורם מרגלית להטעיית הציבור. וחבל שכך, שכן את העובדות האמיתיות יכול כל אחד לבדוק בהקלקה פשוטה על מקלדת המחשב. כדאי לזכור גם את פעולותיה הרבות של תנועת אומ"ץ, והעומד בראשה, אריה אבנרי, שנאבקה במשך שנתיים לחשיפת האמת (אבנרי אף הוציא לאור ספר שרובו ככולו עוסק במעללי אולמרט: זעקי ארץ מושחתת); בעוד אחותה, התנועה לאיכות השלטון, והעומד בראשה, עו"ד שרגא אליעד, העדיפו לכשכש בזנב במשך כשנתיים.

יאמר כאן - על אף צדקת דרכנו, שילמנו מחיר כבד: חרם כלכלי ועיתונאי מצד גורמי שלטון; חרם מצד מרבית כלי התקשורת ומצד כמה משרדי פרסום/מפרסמים המשתפים פעולה עם אנשי אולמרט; וניסיונות פגיעה אישיים ובלתי לגיטימיים. מילא, אנחנו נתגבר ונצא מחוזקים.

אולמרט ושותפיו יכלו לדעת, ומראש, על-בסיס ניסיון העבר: אנחנו לא נירתע מלחשוף את האמת. כי אנו מאמינים בדרכנו. אנחנו נוסיף להילחם למען חשיפת האמת. ובסופו של דבר גם נביא לסילוק אדם מושחת מראשות הממשלה. כבר עכשיו אנו מעודדים מאוד: הצלחנו להתניע כמה חקירות נגד אולמרט; מספר הגולשים באתר הולך וגדל. יותר מ-650 אלף גולשים ייחודיים בחודש באתרנו מצביעים בנו אמון. ומצד שני, מספר קוראי העיתונאים הולך ופוחת. אחרי הכל, כמה אפשר עוד לקרוא את השקרים של נחום ברנע, שמעון שיפר וכפיליהם.

כמה מילים לסיכום

רבים וטובים עלולים לחשוב בטעות, כי כל שנאמר לעיל נועד לפאר ולרומם את מעשינו ב-Nfc ולהוכיח את צדקתנו. ולא היא. אנו פטורים מלהוכיח זאת. גולשי האתר הוותיקים ומאות האלפים החדשים שהצטרפו אלינו, מכירים היטב את העובדות. אנו בטוחים בכך שהם מבינים היטב את שהתרחש. מאידך, מאבקנו הוא נגד אותם עיתונאים שנתנו ידם לפשעיו של אולמרט וגרמו לכך שחוטא (אולמרט) יצא נשכר ומונה לראשות הממשלה. כדי שלא יקרה שוב כדבר הזה, צריך להתחולל תהליך של הוקעה ציבורית. אותם עיתונאים חייבים לשלם מחיר. שאם לא כן, הם עלולים לעשות זאת שוב עם מועמד-פושע אחר.