ימים ספורים לפני שמיעת עדותו המפלילה של משה (מוריס) טלנסקי נגד ראש הממשלה, אהוד אולמרט, ושעות ספורות לפני הסרת צו איסור הפרסום בפרשה, עושה זאת אולמרט שוב. הפעם הוא גורר את מדינת ישראל כולה למו"מ עם סוריה ומסכן את אחיזת ישראל בגולן, כדי לחלץ עצמו מהחקירות ומהכלא.
פתיחת מו"מ בלתי ישיר, עכשיו, כאשר אולמרט מצוי בחמש חקירות (!!!), וכאשר הוא מצוי בסיכון מיידי לאיבוד שלטונו כראש הממשלה, אינה יכולה להתקבל כצעד לגיטימי בשמה של מדינת ישראל.
אולמרט, אדם חסר עכבות, כבר הציע לציבור בישראל והתחייב בפני הפלשתינים להגיע להסכם מלא עד סוף 2008. ההבטחה ההיא שהיתה מלכתחילה חסרת שחר, ניתנה זמן קצר אחרי שהודיע היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, על פתיחת חקירה נגד אולמרט בפרשת כרמיה ובפרשות נוספות. וכשזה נתקע, כפי שהיה ברור מראש, מציע אולמרט לציבור עסקה שאין להסכים לה: כרמיה+טלנסקי תמורת הגולן.
לעסקת החליפין הזו יש להתנגד בכל תוקף. שלום עם סוריה הוא משאת נפשם של הרבה מישראל, וגם של הח"מ. ההתנגדות לאולמרט אינה אידיאולוגית, אלא ערכית. את המו"מ צריך לנהל ראש ממשלה לגיטימי, בסמכות וברשות הכנסת, ולא אדם שקיבל שוחד במעטפות ובנדל"ן. נזכור נא, כי החוק הישראלי הוחל על רמת הגולן, כך שדינו של שטח זה אינו כשל השטחים מעבר לקו הירוק ברמאללה ובשכם.
אולמרט, בעזות מצח שאינה יודעת גבולות, אינו טורח אפילו לנסות ולהימנע ממראית עין בעייתית של קשר בין מהלכיו בערוץ הסורי וגם בערוץ הפלשתיני, לבין מצבו בחקירות. תופעה זו מתאפשרת הן בשל אפסותם של מרבית חברי הכנסת - שדואגים לעצמם יותר מאשר למדינת ישראל ולציבור בישראל, והן בשל זאת שהיועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, דחה את הקץ ונמנע במשך זמן רב מלבצע את חובתו על-פי דין. העובדה שמזוז דחה במשך יותר משנה וחצי את ההכרעה בשאלה האם לפתוח בחקירות נגד אולמרט, איפשרה לאולמרט להרוויח זמן ולחשוב, בטעות, שהמטרה מקדשת את האמצעים. היינו: שהוא יוכל להרוויח זמן אם יפתח במו"מ עם הסורים (במחיר הגולן) תמורת עצירת החקירות בפרשת כרמיה+טלנסקי.
עתה כולם אוהבים לשנוא אותו. זה משרת את נתניהו, אבל זה לא יחזיק מים
