בואו נדבר על דגים. נו, אלו השוחים ומשכשכים במים. אחד הממצאים המפתיעים ביותר בנוגע לדגים הוא כי כאשר מותקף הדג על-ידי טורף, ברור - תמיד מותקף הדג על-ידי טורף כלשהוא, הרי למעט הכריש והלוויתן מהווה כלל אוכלוסית הדגים כחוליה כלשהי במעלה או במורד שרשרת המזון, זוכר הדג את אירוע התקיפה אשר סיכן ישירות את חייו למשך אך כחמש שניות. זה כל שמוחו הבלתי מפותח של הדג זוכר, חמש שניות בלבד.
דומה כי במקומותינו זוכרים אנו את אשר ארע בעבר למשך חמש שניות, בקירוב. וכך כל פוליטיקאי מיומן וגם כאלו שאינם, מצליחים לתעתע בנו במיומנות הנידרשת מפיל לחצות את האוקיאנוס.
מעט לפני כשנה התפרסם דוח הבינים של וועדת וינוגרד עם דליי הבוץ אשר ועדה זו שפכה על ראשו של האולמרט ובצדק. אתמול, עם חשיפת נושא השיחות בין סוריה לישראל בתיווכה של טורקיה וגל הטענות, המוצדקות, בדבר הקשר הברור בין עומק העקירה המתוכננת בגולן לתיזמון הפירסום, הזדרזה לשכת ראש הממשלה "להזים" טענות אלו בטענה נגדית כי השיחות והכנתן החלו למעשה לפני כשנה וכך מה לנו כי נלין על סחריר אולמרטי נוסף לכאורה המתהווה לנגד עיננו בהצגה חיה.
אין ולו אמצעי תקשורת אחד, כותב מאמרים אחד ומחבר תגובונים אחד (ככל הידוע) אשר עמד על קשר ברור זה. האולמרט ולשכתו יודעים נפש בהמתם וסומכים על זיכרוננו הדגיגי ומרשים עצמם להתל בנו בריש גלי. מבט קצר לעבר אותו עבר ימציא תובנה ברורה כי השיחות "החשאיות" דאז וההדלפות הנילוות אליהן נועדו לסחרר ראשינו הרחק ממסקנות ועדת וינוגרד, כפי שעיתוי הפרסום אתמול נועד לסחרר, לסובב ראשינו הרחק מעומקי החקירה המתנהלת נגד "ראש ממשלה מכהן" (ישמור אלוהים את העם הזה למול הגדרה שכזו בהקשר לאולמרט הזה).
זוכרים את הסכמי אוסלו? האם רבים ביננו נתנו דעתם מדוע נכשלו אלו כישלון כה חרוץ והיוו את הנתיב האובדני אשר בו צועדת ישראל עד היום? הכוונות היו לעילא ולעילא. העור על כפות ידי המעורבים ודאי השתפש מרוב לחיצות הידים המביעות הסכמה ותמיכה. הנייר עליו חתמו המעורבים את ההסכם היה נייר אמיתי, כמו גם הדיו שבה השתמשו לחתימה. ובכן מה קרה? "לא הרבה" לאמיתו של דבר.
בדיוק כפי שלא קרה "הרבה" בפינוי לבנון השלומיאלי שהביא על ראשינו את מלחמת לבנון השניה. בדיוק כפי שלא קרה "הרבה" בגרוש האובדני והנבזי של יהודי גוש קטיף אשר העלה את החמאס לשלטון על מטר הרקטות שלו לעבר ישובי הנגב המערבי.
כל ארועים אלו אשר בהשקט, בביטחה ובהתמדה מצמררת מעמידים את קיום ישראל בספק, נוהלו על-ידי קומץ אווילים אשר מושג אין להם בנושא ניהול משא-ומתן, ניהול סיכונים, ניהול אירגונים ופורמציות, ניהול מבצעים מורכבים, פתרונות וחיזוי עתידיים וכדומה ואשר מתנהלים בו כחבורת דרדקים פירומנים תאבי דליקות וחורבן.
בכל משא-ומתן יפסיד בבירור זה אשר כוונותיו נגלות לעיני יריבו מבעוד מועד. הנושא והנותן אשר אילוציו ולוח-הזמנים ידוע מראש ליריבו, יפסיד נכסיו בבירור. כל הסכם אשר עונשים מרתיעים לא יושתו על המפר אותו, נדון מראש לכישלון. ינצח זה אשר המידע על יריבו הינו הרב ביותר ובמשתמע, זה אשר יודע מעט על יריבו יפסיד.
כלאמר מרכיבי משא-ומתן והסכם מוצלח הינם בקצרה:
1) כוונות, 2) לוח זמנים, 3) עונשים על הפרת הסכם, 4) מידע.
בכל אחד מהמרכיבים, המהווים מסד הכרחי למשא-ומתן והסכם מוצלח ויציב, כשלה ישראל בצורה מחפירה, החל מהסכם אוסלו ועד ניהול ההסכם הנוכחי עם הסורים אשר בעודו באיבו ניתן לשער כי נובילו גם הוא לקבורת חמור עלובה. סיפור הפוליטיקה הישראלית בחמש-עשרה השנים האחרונות הוא סיפור של שלומיאליות, אווילות, נהנתנות, שחיתות, חוסר כישורים זועק, בורות עמוקה, זלזול באויב, זילזול עמוק בעמם ועוד כהנה וכהנה ירקות בואשים.
הסכם אוסלו – ערפאת ידע את כוונות ישראל מלמפרע, העיתונות הישראלית וארגוני השמאל הקיצוני הזינוהו במידע מדוייק בנוגע לכוונותינו. ישראל, לעומת זאת, קיבלה פירורי מידע בנוגע לכוונות ערפאת ואף משקיבלתם התעלמה מהם כליל (כגון כוונות ותיזת חורבן-ישראל בשלבים של ערפאת). הקהילייה הבינלאומית לחצה את ישראל לפינה כך שלוח הזמנים הישראלי היה ידוע לערפאת בעוד שזה שלו אפילו לא היה קיים כלל וכלל, קל וחומר ידוע לישראל. העונשים על הפרת החוזה החתום היו מינוריים וגם אלו היוו בדיחה לא מוצלחת. מרגע שהחל ערפאת להפר את החוזה עליו חתם וזאת מיד עם יבוש הדיו על ההסכם (יש הטוענים כי מעולם לא התכוון לעמוד בהסכם), נותר ישראל חסרת אונים כאשר כל שנותר לה היה למנות ולהתאבל על נירצחיה בפיגועים. כמובן שאת הנעשה אין להשיב, הפתאח והחמאס קנו ישיבה בלתי מעורערת בשטחי יהודה שומרון ועזה, כמסמר ללא ראש.
פינוי לבנון – ברק הכריז את לוח הזמנים לפינוי עם היבחרו מעל כל גיבעה רמה. עיתונות חופשית בישראל הזינה את החיזבאללה במידע מדויק הנוגע לכוונות ישראל. לא נעשה כל ניסיון אפילו לחתום על הסכם הבנה עם שלטונות לבנון בנוגע לתקופה שלאחר הנסיגה. מחוסר הסכם לא נערכו דיונים ולא הושתו כל סנקציות על מפירי הסכם.
כך הפך פינוי חיוני ורצוי בעיקרו לפיאסקו אווילי אשר נוהל בידי ראש הממשלה דאז ברק, חובבן חסר כישורים בסיסיים, כאשר ישראל נאבקת בתוצאות הביזיון הקולוסלי הזה עד היום וניראה כי המלה האחרונה בו (אשר כמובן תהיה בידי החיזבאללה) עדיין לא נאמרה. כמובן שהחיזבאללה קנה ישיבה בלתי מעורערת על גבול ישראל הצפוני ואת הנעשה אין להשיב.
גירוש גוש קטיף – על כוונות ישראל הגלויות והמחוצרצות השכם והערב כולל תזמון הגרוש אין צורך להכביר מילים. לעומת זאת הערפל אשר אפף את כוונות החמאס באשר לישראל היה "סמיך כמרק עדשים". חוסר הסכם אשר היעדרו נעשה בכוונת מכוון לא איפשר כמובן סנקציות במדה ויופר. הסיכומים עם המצרים לא היו שווים את הנייר שעליהם ניכתבו. סנקציות לא סוכמו ונאכפו. אם יש להתפלא לאור כל זאת כי קיבלנו את המגיע לנו מהחמאס? כמאמר האומר "רק חמור אוכל קש" ואכן ישראל אכלה ואוכלת קש חמאסי, מתבנים על מתבנים (מתבן-מקום איכסון לקש וגבבה). כמובן כי החמאס קנה ישיבה בלתי מעורערת ברצועת עזה ושוב, את הנעשה אין להשיב. במבט רטרוספקטיבי ברור כיום למעלה מכל ספק כי גירוש גוש קטיף היווה "עיר מקלט" עבור אריאל שרון אשר יצילו מאימת החקירות ופסק הדין הצפוי. הבטחתו המופרכת והשקרית לעם ישראל כי "הגירוש הוא טוב לביטחון עם ישראל" הוברר בעורבא פרח סחרירי וקלוקל המתעתע ומחריב הלכה ולמעשה את ביטחון ישראל.
בכל הארועים לעיל עוברת כחוט השני תופעת ה'אתרוגנות', מהתופעות הבזויות ביותר אשר נודעו בהוויה הישראלית. תומכי תופעה זו הנימנים בעיקרם על המדיה הישראלית, פוליטיקאים תאבי שלטון ומנעמיו, מירב חברי בית המשפט העליון, חבורות אינטלקטואלים, סופרים ואקדמאים המבישים ומבזים את התוארים בהם הוכתרו (המאוגדים תחת אמונתם ההזויה של "אתה בחרתנו"), גורסים כי "המטרה מקדשת את האמצעים" ולעזאזל המוסר והצדק. בכל ארועים אלו קמו מאות אלפים אשר עינים בראשם ושכל בקודקודם ובחרוק שינים הזהירו את אלו עלובי המחשבה והכישורים מבין הפוליטיקאים מפני צעדיהם והתוצאות הצפויות. הפוליטיקאים, גבה ליבם, והתעלמו מההזהרות תוך שהם ממשיכים ומתנהלים במסלול אובדני לעמם.
כלל הארועים מלמדים כי משאך מוותרת ישראל על שעל אדמה אחד, ויתרה היא עליו לנצח כאשר התמורה עקב כך אינה קיימת כלל. ישראל הולכת ומצטמצמת ל"גבולות אושוויץ" (הביטוי באדיבות אבא אבן ז"ל), כאשר רק נותר לקוות כי אותו גורל לא יחזור גם כאן.
והנה, סוריה אנו באים – נושא הזיכרון הדגיגי הישראלי חוזר שוב גם כאן. לאלו מעמנו אשר כילו לילות אין קץ לאורך ה'קו הסורי' של שנות החמישים והשישים על היריות, הצליפות וההפגזות הבלתי פוסקים ע"י הסורים לעבר ישראל מהווה כוונות האולמרט להחזיר מצב זה לקדמותו תזכורת מצמררת ומבהילה. לאלו בינינו אשר ישבו על הטרקטור החורש, מדסקס, זורע קוצר ומאלם לאורך גבול סוריה כאשר הרובה טעון ובהיכון ומדי פעם יש לקפוץ לעבר מחסה עקב ירי סורי פרוע הרי זיכרונות אלו לא יעברו בקלות.
אנו לא כבשנו את הרמה הסורית מתוך שיזמנו תפיסת שטח זה. אנו הגבנו על פרובוקציה סורית מכוונת נגדנו במלחמת ששת הימים. זעקות סוריה בעניין הגולן הינן 'זעקת הקוזק הניגזל-הגזלן'. כוונות ההשתלטות שלהם דאז על שטחים מעמק החולה ועמק הירדן ובעיקר ימת הכינרת, לא עלו יפה במלחמה יזומה על ידם (אשר ישראל ניצלה אותה היטב להשתלט על שטחים שולטים על עמק החולה, ואיך לא) ומאז מנסים הם להחזיר שטחים אלה בנפתולי משא-ומתן.
אנו עדיין לא הפנמנו כי יש להחליף דיסקט. אנו תמיד מגיבים על ההתרחשויות. אנו תמיד מותירים את היוזמה בידי אויבינו. אנו תמיד מניחים כי אנו זקוקים לשלום (ובצדק, זקוקים אנו לכך) ולכן עלינו לוותר למען השלום כאשר איננו מבינים כי בדיוק אותם ויתורים מרחיקים מעימנו את השלום יותר ויותר. האם פינוי לבנון הביא שקט לגזרה הצפונית? (נו, לא נחלק כאן פרסים למנחשים). האם גירוש גוש קטיף הביא שקט לעוטף עזה, שדרות ואשקלון (ובתור כמובן, אשדוד, באר שבע, תל אביב ובמהרה בימינו, ירושלים)? שוב, אין פרסים הפעם. ובכן באם הדברים כה ברורים מדוע ממשיכים חוגים שוכני מי אפסיים מסויימים לתמוך באותו כיוון אובדני? האם אנו אופטימיסטים ללא תקנה או שמא אווילים ללא תקנה?
האם לא ימצא זה ביננו אשר יאמר לסורים ברורות ונחרצות: "תשכחו מרמת הגולן, זהו שטח שבידנו כדין וישאר שלנו. אנו נהיה מוכנים להעניק לכם שלום בתנאינו אנו אך באם תסרבו תשלמו בהרס מדינתכם". "לא יכון שלום ביננו ללא ניתוק מוחלט של כל קשריכם לטרור ומדינות 'ציר הרשע' ועליכם להוכיח זאת באותות ובמופתים לפני שניהיה מוכנים אף לשבת עמכם לאיזה שולחן של משא-ומתן".
האם ישנו אדם בר דעת המאמין כי כל "הבלון הסורי" העכשווי אינו קשור בחקירות האולמרט? מה עוד שראש ממשלת טורקיה גם הוא ומפלגתו חשודים בפלילים ומעמדם מעורער ביותר בטורקיה. וכך ברית הפליליים (לכאורה), מקבל מעטפות הכסף והבעל של עליזה מהמחסומים חובר לפלילי (לכאורה) הטורקי בחגיגת וויתורים על נכסיה האסטרטגיים של ישראל בתקווה כי העיסוק בעניינים אלו יסבו את תשומת הלב ממעשיו הנלוזים והמושחתים לעבר חלום באספמיה מופרך והזוי בזירה הסורית.
דוברים סוריים נחרצים בדעתם כי האולמרט וויתר כבר מלמפרע על רמת הגולן עד לקווי ה-4 יוני 1967. כל בר דעת בישראל וודאי מאמין להם ולא לכזבן והסחרירן הסידרתי היושב במשרד ראש הממשלה. כדרכו בקודש מאמין הוא כי יוכל לקמבן את כל העולם וצפונה, למכור מרכולתו לכל כיוון אפשרי כאשר המתבוננים מהעם אינן כשירים דיים להבין את נפתוליו "המתוחכמים" המושחתים. ובכן נראה כי משחקו של המושחת הסידרתי אינו עולה יפה. העם בישראל אינו חבורת "חמורים אוכלי קש" כפי שרוצה הוא להאמין. סקר שנערך ב-22 מאי 2008 (והובא ע"י רביב דרוקר בערוץ 10) מלמד כי אך 15 אחוזים לערך מתושבי מדינת ישראל (היהודים) תומכים במסירת הגולן לסוריה וגירוש 35 אלף תושביו חזרה לישראל. סקר זה הינו תעודת כבוד מרגשת לעם ישראל ותעודת עניות מבזה לאותם 15%. באם כך הם פני הדברים, עדיין יש תקווה לישראל.
ככל הידוע ובהסתמך על דוברים סוריים (אשר נראה כי הינם אמינים לעומת האולמרט) הרי 'האיש מרחוב כרמיה' לא העמיד כל תנאי לסוריה (למעט וויתור מלמפרע על רמת הגולן למען סוריה) באשר לניתוק הקשרים של סוריה עם ציר הרשע של אירן וצפון קוריאה ועם הטרור של חמאס וחיזבאללה. תנאים אלו חייבים להיות תנאים מקדימים למשא-ומתן כפי שסוריה מציבה את תנאי פינוי רמת הגולן ע"י ישראל. תנאי ההינתקות מציר רשע זה וקיומו הינו יסוד מוסד לכל הסכם והנה, לא תנאים ולא נעלים. מעבר לחוסר הזכות המוסרית והלגיטימיות של האולמרט כראש ממשלה האם ביד חסר כישרון וחדל אישים זה נפקיד את גורל המדינה ועמה? האם התבלעה עלינו דעתנו?
ובמידה והסורים יבטיחו לנו תחת הסכם כי ינתקו קשריהם עם אירן, חיזבאללה והחמאס מי יתקע לידנו כי חודש לאחר מכן יחודשו אותם קשרים משום "אילוצים גאופוליטיים" מופרכים כאלו ואחרים בעוד אנו כבר התפרקנו מנכס אסטרטגי אדיר כרמת הגולן. מהי מידת ועומק האמצעים אשר בידי ישראל לאכוף את מילוי ההסכם ע"י הסורים? ואם יפרו הסורים את ההסכם האם נצא למלחמה בהם? ובאם כך, מדוע אנו צריכים להחזיר מלמפרע את רמת הגולן ולאבד להשבתה כך וכך מבנינו-חיילינו?
נשאלת השאלה המתבקשת, מה בוער? מדוע אצים רצים אנו לעבר הכנסת ראשינו למיטה חולה? מדוע כה נלהבים אנו להציב את צבא המהפכה האירני על גבולנו הצפוני מראש הניקרה במערב ועד חמת גדר במזרח. היש מישהו המאמין באמת ובתמים כי צבא אירני חומניסטי, פנאטי, איסלמיסטי ישב בחיבוק ידים על גבולנו הצפוני? ובכן התשובה לדיצה האולמרטית כבר ניתנה לעיל: "כעומק החקירה נגד אולמרט כן עומק העקירה ברמת הגולן". גם כאן מחקה האולמרט את אריאל שרון, כוונות פינוי הרמה הסורית, ללא צל צילו של ספק, באים לשמש עיר מקלט לאולמרט.
לאותם מעמנו המאמינים כי סוריה מחזיקה את ישראל כבת ערובה בידי טילי סוריה והחיזבאללה נזכיר כי "הביצה והתרנגולת" תמיד הפיכות. ואולי ישראל מחזיקה את סוריה ולבנון כבנות ערובה? ובאם ענין זה אינו ברי דיו, על ישראל לדאוג כי אכן יהיה ברי לכל המעורבים מצפוננו כי אליהם "הרעה יכולה לבוא מדרומם" לשם שינוי.
ברי הוא כי עלינו להמתין "לערוץ הסורי", אם בכלל, אך ורק עם יישור ההדורים בין אירן למערב ובין אירן לישראל. אין על ישראל לנקוט בצעדים סופיים לכיוון הסכם סורי לפני שיתברר המצב בלבנון ויחסי ישראל חיזבאללה ואלו כמובן קשורים בטבורם עם מצבה של ישראל לעומת אירן כאשר אלו, כאמור, תלויים ועומדים במצבה של אירן למול הקהילייה הבינלאומית. מובן שניתן ורצוי לשוחח עם הסורים עד אז אודות הבעיות המעסיקות את שני הצדדים. כך או כך, בעולם רב תהפוכות כעולמנו, תעודת הביטוח היחידה אשר אפשר ותעמוד לאורך שנים רבות מאד לעתיד היא אותן פיסות ארץ אשר ישראל תחיל ריבונותה עליהן. עמנו, יותר מרבים אחרים למוד ניסיון של היות עם תלוש מאדמתו, הבה ולא נישכח שעור היסטורי זה.
על ישראל להמתין בסבלנות להתבהרות האופק הגיאו-פוליטי הכלל עולמי במלחמת האיסלאם במערב וזאת אפשר ויתמשך 30-50 שנים נוספות. כל הסכם בכיוון הסורי יפרק את ישראל מנכסים חשובים מאין כמותם ברמה הסורית ללא כל יתרון נגדי לישראל. מאידך, כאשר ייושרו ההדורים עם ציר הרשע האיסלאמיסטי וישראל כבר החזירה מזה זמן את הגולן, אפשר ונמצא עצמנו חייבים לחתוך בקווי 1967 על-מנת לרצות אז הסכם שלום כזה או אחר. הרי לא נרצה אז להתפס כעוכרי הפיוס העולמי.
נותר לנו לקוות כי שלטונות האכיפה והמשפט יצילו את עם ישראל מזה הזד ובא לציון גואל. לשואלים מי יבוא במקומו נענה, כל אחד שיגיע במקום האולמרט יתקון, אפילו 'סוסו של קליגולה' יצטיין כאן במקום האולמרט.
הערה:
1) ראו גם ראו את מאמר המערכת של עיתון הארץ מתאריך 22 מאי 2008 המטיף לאתרוגנות בוטה באולמרט ובלבד שיתיר את תאוותם דהיינו, שטחים תמורת "שלום" עיוועים של עורכי העיתון בידם. הרי בטעויותיהם כנזכר לעיל אינם מוכנים להודות ומעדיפים לראות בחורבן-ישראל ובלבד שיוכח כי "צדקו".
הכיצד אנו יודעים? אין פשוט מכך. העורך הסיפרותי של הארץ, לא פחות, פלוני אחד 'ציפר', הטיף לפני כ-10 ימים בגלוי, במאמר שאינו הבעת דעה אלא מאמר שיטנה והסתה נגד ישראל, לקעקע את יסודות המדינה, לפרוץ בה פרצות, ולהחליש את מדינת ישראל אשר "הפכה לדבר מסוכן, מיותר, מגעיל, מטומטם" (סוף ציטוט).
אתה מבין זאת ברוך? ישראל היא מיותרת לדעת עיתון הארץ. אין תימה כי הארץ מאתרג את האולמרט אשר טובת מדינת ישראל אינה לנגד עיניו. האם מפי עיתון אשר מבכירי כותביו ומנהליו משטינים נגד ישראל נלמד דברי חכמה ומוסר? האם נאזין או נרכוש גליונותיו של עיתון המייתר את קיום ישראל? האם נקרא עיתון אשר במשתמע הפך לגיס חמישי בתוכנו? אכן זכותו של אותו 'ציפר' להביע דעתו כאשר ידבנו ליבו. מאידך, זכותנו לא להקשיב, לא לקרוא את שטנתו ואף לנדותו.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
