מוכת חולים

בעיה קשה, קשה במיוחד. לדעתי גם חדשה יחסית, משהו כמו 10 שנים. ובבעיות קשות נדרש ניתוח של הסיבות והמניעים, על-מנת למנוע ככל הניתן את התופעה, ולהעניש בחומרה במקרים המתרבים והולכים, בהם המניעה נכשלה.

לגבי הענישה והשמירה המוגברת, אין כל ספק מי שיש להגן פיזית על הרופאים בבתי החולים והמרפאות. מכה רופא דינו מאסר כפל כפליים ממכה כל אדם אחר; רופא הוא משרת ציבור, הוא נמצא במגע עם חתך אוכלוסיה רחב ומגוון כולל כאלה משולי החברה. הוא אינו עושה זאת על-פי בחירה מודעת, תפקידו מאלצו לפעול כך, ועל המדינה להגן של שליחיה, חיילים, שוטרים, רופאים, עובדים סוציאליים יותר מאשר היא מגינה על כלל הציבור. המדינה חושפת אותם, היא בד"כ גם המעסיקה הישירה או העקיפה שלהם, היא זאת שאחראית לשלומם וביטחונם בשעות העבודה.

אבל כדאי לכולנו לא להסתפק בכך. לא נרצה לראות בעתיד גורילה הצמודה לכל רופא, יען כי אם לא נתמקד בשורש הבעיה, נגיע לשם גם נגיע.


האלימות בחברה

החברה שלנו היא אלימה. האלימות הזו הורסת כל חלקה טובה - ילדים אלימים, נערים אלימים, הצבא הוא הכרחי אבל ודאי לא מוסיף לרוגע הנפשי, אנשים מגיעים לחייהם הבוגרים והפרודוקטיביים כאשר שורש האלימות כבר טבוע בהם - את האלימות הזו יש לעקור מהשורש הפיזי שלה, גיל הינקות. לו היה לנו משרד חינוך ולו הייתה לנו שרת חינוך היינו המתאמצים להסביר, אבל אין אז נמשיך לנושא הבא.


למה דווקא רופאים (או אנשי מערכת הבריאות)

אינני יודע אם מישהו חקר אי פעם את מקרי האלימות נגד רופאים ובדק האם יש קשר בין יסודות האלימות כלפי רופאים ויסודות האלימות כלפי אחרים, כלומר האם מי שהכה רופא האם בעברו שוטר, אישה, ילד, חבר.

אם אתבקש לנחש הייתי אומר שלא תימצא קורלציה מובהקת בין אלימות כללית לאלימות נגד אנשי סגל רפואי, דבר המוריד במידת מה את משקל הטיעון הראשון.

חלק גדול ממקרי האלימות מתבצעים על-ידי קרובים במטרה להיטיב עם קרוביהם המאושפזים, כך שמבלי לגרוע כלל מחומרת המעשה הרי שהמניע הוא דווקא מניע חיובי, עזרה לכאורה לזולת בשעת צערו וכאבו.


הקיטוב החברתי

יש בארץ אסירון עליון (או די בקרוב הוא יהיה עשירון עליון); יש לנו חציון תחתון, ואיזה 40% של עמך, אספסוף. העשירון העליון לא ירים יד על רופא - יש חיבור הדוק בין טובי הרופאים ובין בעלי ההון, אין כל בעיה לשלם, הכול בסדר.

40% עמך, גם הם לא ירימו יד על רופא, הם אומנם לא בעשירון העליון (רבים מהם גם לא רוצים להיות שם) אבל הם מסתדרים, קצת ביטוח משלים מושלם משלם, שלמון, קצת פרוטקציה, לפעמים מרימים קצת את הקול, אם פתאום יש איזה הוצאה ענקית שביטוח הרמאי מחליט לא לכסות, פותחים תוכנית חיסכון של הבר מצווה - וככה מתגלגלים. אגב, הקבוצה הזו הייתה בעבר 80% והיא מצטמצמת והולכת בגלל הזדקנות האוכלוסיה וחוליי המערכת,ושרירות לבה, רוב הציבור מידרדר ומידרדר מטה בהיבט השירותים הרפואיים הניתנים לו.

ואז אנו מגיעים לחרבון התחתון, רובו זקנים, אשר מערכת הבריאות, גם זו האמבולטורית וגם זו האישפוזית מתעללת בהם בלי כחל ושרק, פוגעת בהם חזור ופגוע בעניינים בסיסיים של חיים וחיים בכבוד, כאשר הסגל הרפואי והסגל המנהלתי נעשה יותר ויותר קהה ואדיש לשלילת הזכויות האלה.

אני לא בחרבון הזה, אבל תארו לעצמכם מה היה קורה לו הייתי שם (ותאמינו לי עוד כמה שנים, אהיה שם ודאי אהיה שם).

לפני 24 שנים אבי ז"ל, חולה סרטן, הגיע ממוסד שיקומי לבית חולים ממשלתי עם חום גבוה. מנהל חדר המיון הסתכל בתיק וסירב לקלוט את אבא על אף שהיה לו 40 חום. הוא ראה בתיק את מצבו הכללי, וסירב לאשפז אותו על אף שהמחלה בגינה הובא לבית החולים לא קשורה כלל למצבו הכללי, ואם קיים קשר, הקשר הוא עקיף, מה עוד שאת החום אפשר להוריד, על אף שייתכן שבשורש המחלה לא היה ניתן כבר אז לטפל.

סירבנו להוציאו, הרופא הלך להזמין אמבולנס, הסברתי לטמבל המרושע וסדיסט שהתכנה בתואר ד"ר שאני נשכב לאמבולנס תחת הגלגלים. אמרתי לו, לבהמה, שאם הוא ממנה עצמו לסגנו של אלוהים, אז אנא ייקח את אבי ואותי יחדיו.

רופא צעיר, מתמחה פנימאי, ששמו שמור על דף לבי אך לא אפרטו, שמע את הויכוח, שם סטטוסקופ (סטטוסקופ - לא אולטרא סאונד, לא MRI, סטטוסקופ) על החזה של אבא, ובניגוד לדעת המנהל התורן של חדר המיון, הורה על אשפוזו המיידי במחלקה פנימית עקב חשש לדלקת ראות חמורה, המחייבת טיפול אנטי זיהומי מיידי. אבי קיבל טיפול אנטיביוטי אינטנסיבי ויצא לאחר כשבוע מבית החולים להמשך תהליך השיקום; אם היה יוצא אז מבית החולים ללא טיפול, קרוב לודאי שדינו היה נגזר.

לפני כמה שנים, אמי תבדל"א הייתה אז בת 75 הלכה ברחוב, נפלה וריסקה את שורש כף היד. התזוזה של העצם הייתה גדולה ונדרש ניתוח. בחדר המיון קיבעו לה את השבר והיא עלתה למחלקה בהמתנה לניתוח. השכם בבוקר מעירים אותה עם כוס תה, תשתי גברת את צריכה אחרי כן לצום כי את הולכת לניתוח. היא הייתה יחסית עצמאית, לא ישבנו איתה כל היום. בערך בשעה 16:00 היא מתקשרת ואומרת שהיא לא יכולה יותר - מוראות ומאורעות השואה צפים ועולים אל מול עיניה - היא לא יכולה לא לאכול כל כך הרבה זמן, "אני בא" אמרתי.

אני מגיע למחלקה, היא כבר הספיקה לחלק את קשייה עם החברים לחדר והם אומרים, מה את מקטרת, את ינוקא, אותך הרעיבו פה רק יום אחד, חכי יש לך שבוע ארוך, אנחנו רעבנו ימים על גבי ימים עד שניתחו אותנו. הלכתי לרופא ושאלתיו מה הסיכוי שהיא תנותח, והוא ענני שהוא אינו יודע, וכי היא חייבת להשאר בינתיים בצום..

פניתי למשרדי ההנהלה, נכנסתי למסדרון של ההנהלה הבכירה, פתחתי את כל הדלתות. מאחורי האחת מהן ישב אדם, על הדלת היה כתוב ____ בית החולים, ללא ספק איש מאד בכיר.

בלי לומר מילה תפסתי את קצה השולחן שלו, אמרתי לו שאני מאד כועס, אינני אלים ואין לו שום סיבה לחשוש ממני אך אני הולך להפוך לו את כל השולחן, וכאשר הוא רוצה שאפסיק יאמר "די" והתחלתי להרים, הניירות התחילו ליפול, הטלפון התחיל לזוז, המקלדת נעה קצת - והוא אמר "די". עצרתי, הורדתי בעדינות, אספתי את המעט שנפל, ושאלתי אם אפשר לשבת. ודאי, אמר לי הבכיר, "אם אני צריך לחטוף על הראש אני מעדיף לחטוף מאנשים כמוך, החמיא לך הבכיר". סיפרתי לו את השתלשלות העניינים, והוא ענה לי, מבלי לבדוק כלל - הכל בסדר, לך תשמור על אמא - היא מיד תנותח. (מה שהוא לא אמר זה לי מי המסכן שרעב עוד יום עקב ההצרחה בין המנותחים).

כאשר הגיע הרופא למיטתה של אמא הוא אמר לי "תדע לך שהגיע תורה, וזה לא בגלל הבלגאן שעשית". אמרתי לו, בפני זוטריו, שהוא לא ראוי לתואר, ושלו היה זה בסמכותי הייתי שולל ממנו את התואר לצמיתות. המשכתי לדרכי - והוא הלך לנתח את אמא.

ואחרון אחרון אני עצמי, נהגתי לעשות בעבר ספונג'ה, החלקתי בשירותים, שברתי אגן וריסקתי את שורש כף היד. הופניתי על-ידי חדר המיון של בית החולים המטפל למרפאת כף יד באותו בית חולים, ונדרשתי להעמיד טופס 17. אך במרפאה העירונית סירבו לתת לי טופס 17. עם אגן שבור + גבס על כל היד + קביים, בקושי אני זז, שעה לוקח לי להתיישב, ושעתיים להתייצב, אני מציג מכתב הזמנה מבית החולים, + שלל צילומים שאפילו אהבל כמוני רואה בהם את השברים, והפוסטמה אומרת לי שחסרים מסמכים.

ניסיתי בהתחלה בטוב, ראיתי שזה לא הולך, הרמתי את קולי, ואני יש לי וו'אחד קול, כאשר אני מרים את קולי הבתים רועדים ברדיוס של קילומטר, המטוסים באוויר מתערבלים בכיסי אויר, הספינות שבים נאבקות בגלים הפתאומיים. השומר שבשער נטש מיד את משמרתו ונעמד לידי, קרצתי לו באחד על אחד, יענו אני עושה הצגה, הוא נרגע ושיתף פעולה, אמרתי לו שיזמין מיד משטרה שתעצור את הפוסטמה בגין נזקי הגוף שהיא מתכוננת לגרום לי, היו שם לחשושים, הם לקחו את שקית הצילומים, וחזרו עם טופס 17 כדת וכדין, "מצאנו את מה שהיה חסר בשקית הצילומים שלך" הם אמרו לי. שלום לא אמרתי להם ודידיתי על קביי החוצה, לשומר טפחתי על השכם, ולחצתי את ידו בידי המגובסת.

מאז אני נכנס למרפאה לקנות תרופה, שואלים אותי (במבטיהם הנבעתים) "אולי טופס 17? כמה שאתה רוצה תקבל"!!! אפילו טופס 18 ו-19, רק תגיד שאתה צריך ומיד מוכן".


שורש הבעייה

וכאן אנו מגיעים לדעתי לשורש הבעיה. נכון שיש הרבה השפעות של הילדות. נכון שחינוך הוא שלב מרכזי במניעת אלימות. נכון שיש כאלה שיש להם המון כסף ולכן הם מקבלים שירות רפואי הטוב ביותר שהם רוצים.

נכון שייתרת האוכלוסיה זוכה לשירות רפואי מחורבן; חלקה מסתדר ללא אלימות, חלקה נמק ומת, ויש קבוצה, מאד מאד חפצת חיים, אשר לא רוצה למות; אין לה חברים בצמרת, לא מכירה את כל הפויילה שטיק - של חברים ולחצים ומאפיה, ואלה לדעתי מרביצים לרופאים.

אינני רוצה להצדיק כאלה מעשים, אך מנקודת מבט התוקף, המדובר במקרים רבים באקט מובהק של הגנה עצמית. וזוהי מהות הבעיה.

הרמת הקבוצות החלשות כך שתהיינה מעורבות יותר, תדענה יותר את זכויותיהן, תילחמנה על זכויותיהן בדרכים לא אלימות, תדרושנה את אשר מגיע להן בזמן ולא כאשר החולה על ערש דווי וכבר מאוחר מידי, היא היא המטרה שלנו; כי במצב דהיום, המידרדר מיום ליום, כל מה שנותר לרובד החלש המטופל במערכת, הוא רק לפרוק את הזעם עם הראש בקיר או אלטרנטיבה גרועה יותר - הראש של הרופא בקיר.

ובמקביל על מערכת הרפואה בישראל לחדול להיות אלימה כלפי החולים, בייחוד אלה החלשים. קיימת אלימות קשה של מערכת הרפואה בכלל ושל אנשי סגל רפואי בפרט נגד חולים וקרוביהם, בייחוד אם הם ממעמד סוציו אקונומי נמוך. האלימות הזו מוכתבת בפועל על-ידי מדיניות הממשלה, ועל-ידי אנשים שרירי לב וחסרי שכל המובילים את מערכת הרפואה בישראל.

רופא המונע תרופה מחולה, תוקף אותו בתקיפה פיזית אלימה, כי בעיני החולה, מדובר בהליך לקיצור חייו ולהגדלת סבלו; רופא המונע יחס לחולה כנ"ל, רופא המתייחס בזלזול או בהתנשאות לחולה, כנ"ל. כל אלה והרבה אחרים מתפרשים על-ידי רבים, ובמידה מסוימת של צדק, כפעולות אלימות של המערכת נגדם ונגד קרוביהם, ובמסגרת של הגנה עצמית, הם מתפרקים ופועלים באלימות.

נכון שנפגע אלימות חייב קודם להגן על עצמו באופן סביל, אחר כך מחובתו לברוח, ורק בסוף בסוף להגיב, אבל זוהי תורה של הלפלפים שאינם נמצאים בחרבון התחתון, ואיך בכלל יכול להתגונן חולה מול רופא? ולאיפה יברח?

תגובה אלימה במקרה כזה, אף אם ניתן במקרים מאד קיצוניים להבין אותה, איננה במקום. יש לעקר אלימות, אך האלימות חייבת להיעקר משני הצדדים, וכל עוד לא תעוקר האלימות של המערכת, חושבני שלא נצליח לעקר את האלימות מהעבר השני.

ובל נשפוך את התינוק עם המים; יש במערכת הרפואה גיבורים, כמה מהם אני מכיר, את רובם ודאי אינני מכיר. רק השבוע קיבלה אשתי טיפול יוצא מגדר הרגיל בבית החולים איכילוב: היא הלכה עם הכלבה, הכלבה הג'דדנה כשראתה כלבה אחרת, ומשכה את אשתי שהשתטחה על הכביש, פתחה את השפה עד כדי כך שהיה צורך לתפור. רק מילים טובות אפשר לומר על הטיפול, יעילותו, איכותו, שרותיותו, ועל בית החולים איכילוב זה.

אבל אפילו שם נאלצתי להשבית את שדה דוב לשעתיים..

כאשר יצאנו, עברנו דרך דלפק האחיות והרופאים במיון כירורגי של איכילוב. אמרתי לאחות אחראית המשמרת, אשר קיבלה את כולם במאור פנים, ניתבה את עבודת הרופאים, ונתנה לכל אחד מהחולים יחס אישי אישי מכל הלב: "אתם 10". כך אמרתי כאשר פניתי לצאת.

ואז היא אמרה: "תגיד את זה בקול רם".

שאלתי אותה: "את בטוחה?"

אמרה "כן",

אז אמרתי, "אתם 10" בקול.

כאשר עשרות רופאי האוזניים הגיעו מתל השומר על-מנת לטפל בכל הנפגעים, היא הבינה סוף סוף לאיזו צרה צרורה היא הכניסה את בית החולים.

יש מלאכים במערכת ומלאכיות במערכת והם רבים כחול אשר על שפת הים, והמערכת ברוב רוע ליבה ואכזריותה לא מצליחה לפגוע בחלקם. מעטים נשארים זכים, טהורים ונהדרים, חלקם בורחים או חוזרים לחו"ל, וחלקם הגדול, לצערי מצטרפים, לרומאים הרשעים.