"הנשים השתלטו על השפיטה", האמנם?

עיתון הארץ פרסם כתבה בעלת כותרת סנסציונית: "הנשים השתלטו על השפיטה". משמעותה של הכותרת: הנשים שולטות עכשיו בשפיטה בישראל, בודאי באחוזים גבוהים: 70%? 80%? 90? והנה כבר מן הפסקה הראשונה עולה שנשים מהוות "רוב של 51% - שיעור השווה בדיוק לייצוגן באוכלוסיה". מזל טוב! נשים עכשיו תופסות לכאורה את מספר המקומות הראוי להן. עוד לא ברור למה זה נחשב שהן "השתלטו", אבל כבר ברור שלא כצעקתה.

מבט שני מעלה שבבית המשפט העליון נשים שופטות הן 43% מכלל השופטים, ובמחוזי - 44%. אז על מה "השתלטו"? על בית הדין לעבודה (האיזורי, בו הן 73%, לא הארצי, בו הן 33%), על בית המשפט לנוער (73%), ועל בית המשפט למשפחה (59%).

מספרים אלה מעלים בדעתי כותרות אחרות לגמרי שאפשר היה לתת לכתבה ה"סנסציונית". כותרות הרבה יותר אינפורמטיביות, מדויקות ומבארות. כמו למשל: "למרות העלייה המשמעותית במספרן של נשים שופטות - הן עדיין נדחקות לתחומים נשיים סטראוטיפיים כמו משפחה, טף וישוב סכסוכים במקום העבודה".

או כמו "למרות העלייה המשמחת במספרן של נשים שופטות - תקרת הזכוכית עדיין חוסמת את דרכן למעלה". או למשל: "למרות שלאחר ששים שנות שלטון גברי מוחלט מונתה אישה ראשונה לנשיאת בית המשפט העליון - בערכאות השיפוטיות הגבוהות יש עדיין רוב לגברים (67% בבית הדין הארצי לעבודה, 57% בעליון ו-56% במחוזי)".

אז למה "השתלטו"? ומה בעצם מטרת ה"מחקר" החדש הזה? לשם מה נערך? מה נועד להשיג? או! כאן בא המבט השלישי ומבאר לנו: פרופ' יוסי גיל, עורך ה"מחקר", הוא פרופסור למדע המחשב בטכניון. לא מומחה למדע המדינה, לא למשפטים - למדע המחשב. את ה"מחקר" הוא ערך על-ידי ספירה של נתונים באתר הנהלת בתי המשפט. ולמה? כי "פרופ' גיל משמש גם רכז ועד בעמותת הורות שווה". זאת ועוד: "המחקר נערך בעקבות לחצים של ארגונים מגדריים למנות שופטים ושופטות מטעמם לבית המשפו לענייני משפחה".

בקיצור: הארגון המתקרא "הורות שווה", ומייצג בעצם אינטרסים של אבות מתגרשים, יוצא נגד ניסיונות של "אגונים מגדריים" (האם הכוונה ל"ארגוני נשים"?) להביא להשתלטותן של נשים על בתי המשפט למשפחה. בעיני "הורות שווה", נשים שופטות בענייני משפחה הן כנראה סכנה גדולה מדי: הן עלולות לראות גם את האם העומדת לפניהן, להבין ללבה, להזדהות עמה, חלילה, ולכן יש להתריע ולהפחיד את הציבור מפני ה"השתלטות", ולדאוג שלא תמוננה יותר נשים לשופטות. כבר יש מספיק. 59% זה די והותר ל"הורות שווה"; זה בעצם יותר מהקווטה. וכך נזעק "מדען" מן הטכניון לאסוף נתונים רשמיים המופיעים באתר הנהלת בתי המשפט ולפרסמו כ"מחקר" המעיד על סכנת "השתלטות". ועיתון הארץ מהווה לו שופר בלתי ביקורתי - ובעקבותיו אמצעי התקשורת האחרים.

בתי הדין הדתיים

אבל כל זה לא ממש נורא ואיום. אז מה כן נורא ואיום? שפרופסור יוסי גיל מן הטכניון, כמו גם כתבת הארץ הילה רז, שכחו להזכיר ערכאה שיפוטית קטנה אחת, שבמקרה - גם לה יש קשר לדיני המשפחה בישראל. שבמקרה גם היא עוסקת במאה אחוזים מתיקי הגירושין, וברבים משאר תיקי דיני המשפחה. ערכאה קטנה - אך רבת משקל, שבמדינת ישראל יכולים להתמנות אליה אך ורק שופטים זכרים, גברים שגברים. כן כן: בתי הדין הדתיים.

הכל יש ב"מחקר" של יוסי גיל שפרסם הארץ, לרבות בית המשפט לתעבורה. רק לא בית הדין הרבני, ש-100% משופטיו הם גברים בני גברים, ולא רק גברים, אלא גברים אורתודוכסיים, שאין עליהם מורא חוק, עקרונות היסוד של שיטת המשפט הישראלית, או ערך השוויון בין המינים. ולמה רק הם שופטים? כי נשים במדינת ישראל הדמוקרטית מנועות מלהתמנות כשופטות בערכאה זו. ערכאה המחילה על ציבור הנשים בישראל דינים ארכאים ומפלים, בפרשנות קיצונית ואטומה.

והבה נגזור גזירה לא שווה: אם 59% נשים בבית המשפט למשפחה זה יותר מדי עבור "הורות שווה", כי זה נותן פתחון פה לנשים ולנקודת מבטן - הרי קל וחומר ש-100% גברים בבית הדין הרבני הם הרבה יותר מדי גברים שם... וזו, כזכור, הערכאה היחידה במדינה שיש לה סמכות לדון בגירושין של יהודים, ולכן בסחטנותם של גברים ובכך הכרוך בה. וכנ"ל בבתי הדין השרעים למוסלמים בישראל. אבל על דעת עיתון הארץ לא עלה להזכיר נקודה קטנה זו.

הוצאת דברים מהקשרם היא בדיוק הטקטיקה של "הורות שווה" והמאבקים נגד "חזקת הגיל הרך" ובעד זכויות של אבות מתגרשים. זכויות לאבות? בהחלט! אבל אבות הם גם גברים, וככאלה יש להם זכויות יתר בלתי מוגבלות על-פי דין ההלכה המוחל על-ידי 100% הדיינים הגברים האורתודוכסים בבתי הדין הרבניים. רוצים שוויון בין המינים בכלל ובשעת גירושין בפרט? אני מאוד מאוד בעד. לכן יש לבטל את בתי הדין הדתיים, להעביר את כל הסמכויות לבתי הדין למשפחה, ואז אפשר יהיה לשקול ברצינות את ביטול חזקת הגיל הרך: כבשת הרש היחידה שיש לאמהות מתגרשות, שהן גם נשים, המופלות באופן שיטתי, מערכתי וגורף על-ידי החוק הישראלי ורשויותיו בתחום זה. אם גם גברים בישראל, וגם "הורות שווה" יתגייסו למאבק למען דיני גירושין אזרחיים ושוויוניים - תהיה להם זכות מוסרית לדרוש ביטול חזקת הגיל הרך, שהיא כל מה שיש לנשים מתגרשות בעולם שכולו בנוי נגדן.

אגב, כששאלתי, מעל גלי האתר, את פרופ' גיל מדוע לא מופיע מספר הנשים והגברים השופטים בבתי הדין הרבניים, כדי להציג תמונה מדויקת ושלמה יותר; שהרי עם בתי הדין הרבניים יש הרבה פחות מ-51% נשים שופטות במערכת, תשובתו המוחצת הייתה "כי כולם יודעים את זה (שבבתי הדין הרבניים יש רק גברים)". כולם הרי יודעים, אז למה לבזבז על זה שורה? למה לטרוח לשקלל את מספר הדיינים, ולראות איך הם משפיעים על אחוזי השופטים והשופטות במערכת בכלל, ובהקשר של שיפוט בענייני משפחה בפרט?

ובשולי הדברים: אישה שופטת היא לא בהכרח אישה המזדהה כאישה, מדברת ב"קול נשי", מביעה נקודת מבט של חווית חיים "נשית". למעשה, מחקרים רבים בכל העולם מראים, למרבה הצער, ששופטות רבות, כמו נשים מצליחות רבות אחרות שהתקדמו במערכת והשיגו השגים, מנסות להיות "יותר גברים מגברים" (ראו למשל המחקר האמיתי היחיד שנעשה בישראל בנושא זה, "מיגדר ומשפט: אפליית נשים בבתי המשפט בישראל" של אינה בוגוש ורחל דון יחייא. המחקר, שפורסם בשנת 1999, מתייחס לנתונים בני 15 שנה, ולכן הוא מיושן, אך הוא מציג מחקרים ונתונים מעניינים בנושא זה).

למרבה השמחה, ככל שגדל מספרן של נשים שופטות - כך גדל הסיכוי שהן תעזנה להיות הן עצמן, ולא לנסות בכל מחיר לעלות על הגברים ב"גבריותן". ואכן, דומני שהפסיקה של השנים האחרונות מצביעה על מגמה כזו. אך זה נושא למאמר נפרד...