הקלון שלנו

עסקת הטיעון המתגבשת עם השר לשעבר והח"כ כיום צחי הנגבי כנראה תקום או תיפול על נקודה אחת: האם ייקבע או לא ייקבע שיש קלון במעשיו. ייתכן שבית המשפט הוא שיצטרך להכריע, אבל בכל מקרה - הקלון הוא שלנו, של כל אזרחי ישראל.

לפי העסקה המתגבשת, כתב האישום נגד הנגבי יצומצם להפרת אמונים שבאה לידי ביטוי בעשרות מינויים פוליטיים שביצע. זהו תקדים חשוב מאוד, ויש לקוות שהוא ירתיע פוליטיקאים אחרים מהמשך ההתנהגות הפסולה הזו, המיטיבה עם המעטים על חשבון הציבור כולו. מבחינה זו, ראויה עסקת הטיעון שתבוא לעולם, שכן היא תבטיח הרשעה תקדימית.

אלא שבעסקה הזו יש שתי בעיות אחרות. האחת נוגעת לעצם קיומה. במערכת משפטית מתפקדת, כתב אישום שכזה מגיע להכרעת בית המשפט. מצד אחד, אין זה סביר ששר ייאלץ להתפטר בשל כתב אישום חמור נגדו, ולאחר מכן יתברר שהמעשים שעשה - או לפחות אלה שבהם הוא מודה - היו חמורים פחות.

מצד שני, דווקא משום שמדובר באישיות פוליטית בכירה, אין זה סביר שהמדינה תוותר על האשמות שסברה שהיא יכולה להוכיח. עסקת טיעון באה לעולם כאשר שני הצדדים אינם משוכנעים בצדקתם. כאשר המדינה מעמידה לדין אדם כה בכיר, היא חייבת להיות משוכנעת ביכולתה להרשיעו וללכת עם זה עד הסוף.

ייתכן שיאמרו לנו שעסקת הטיעון נחוצה משום שהמשפט כבר ארוך ויהיה ארוך עוד יותר, ודאי עד לקבלת פסק דין חלוט. המשפט נמשך מזה שנה ועד כה נשמעה בו רק פרשת התביעה, כך שהוא יגיע להכרעה בערכאה הראשונה רק בעוד שנה-שנתיים, ולהכרעה סופית - בעוד שלוש-ארבע שנים. אך זהו הסבר קלוש למצב פסול. במערכת משפט המתפקדת כהלכה, משפט כזה היה מתקדם בקצב מהיר בהרבה ומוכרע בתוך חודשים אחדים. העובדה שהמערכת אינה מתפקדת כהלכה, מביאה את הצדדים לוותר למעשה על שירותיה.

פגם יסודי

נקודה שנייה נוגעת לשאלת הקלון. כחלק מהשתלטות המשפטיזציה על חיינו בכלל וחיינו הציבוריים בפרט, התשובה לשאלה האם צחי הנגבי יוכל להמשיך בחיים הפוליטיים תלויה בהכרעה בנושא הקלון - ומכאן חשיבותו המכרעת. אלא שכאן נעוץ פגם יסודי בצורת החשיבה של החברה הישראלית.

מובן שיש חשיבות רבה לשאלה האם אדם ראוי או לא ראוי מבחינה חוקית לשמש בתפקיד ציבורי. אך זהו רק חלק מהתמונה. ראייה כוללת שלה מחייבת לשאול, האם הוא ראוי או לא ראוי מבחינה מוסרית לשמש כשליח ציבור. אבל את ההסתכלות הזו נטשנו מזמן.

קחו לדוגמא את חיים רמון. כותב שורות אלו סבור, שלא היה מקום להעמידו לדין בפרשת הנשיקה לחיילת - אך אסור היה לו להמשיך בחיים הציבוריים, בשל קלות הראש שגילה, בפרט כאשר הדבר התרחש דקות אחדות לפני ישיבת הממשלה שהחליטה על היציאה למלחמת לבנון השנייה. אדם המפלרטט, אפילו בצורה תמימה, עם מי שיכלה להיות בתו ועושה זאת בכניסה לחדר הישיבות של הממשלה - אינו ראוי לתפקיד ציבורי.

אך מה קרה? עולם הפוך: רמון הועמד לדין, הורשע - וכעת הוא המשנה לראש הממשלה. כלומר: הענישה הפלילית הפכה לחסרת משמעות ברגע בו נקבע, שבמעשיו אין קלון משפטי. במקום שרמון יילך לביתו על בסיס מוסרי, הוא נמצא בצמרת הממשלה עם חותמת כשרות משפטית.

אנו עלולים להיתקל בדיוק באותו מצב עם הנגבי, שגם היום אינו בדיוק אדם זוטר בפוליטיקה הישראלית. למי ששכח, הוא יו"ר ועדת החוץ והביטחון וגם האיש המרכזי בשאלת הפריימריז בקדימה.

בתפקידיו הקודמים - לפי מה שהוא עצמו כנראה יודה - הוא ניצל לרעה את מעמדו הפוליטי על-מנת להעניק משרות על חשבון הציבור למי שלא היו ראויים לכך. בין היתר הוא עשה זאת במשרד לביטחון פנים, הממונה על שמירת החוק. אבל אם ייקבע שאין במעשיו קלון - הוא יוכל לחזור בדיוק לאותו מעמד.

מדינת ישראל איבדה את המצפן המוסרי שלה. היא העבירה את כל ההכרעות לידי המשפטנים ובתי המשפט, ונטשה את ערכי המוסר הציבורי הבסיסיים ביותר. אז שלא נתפלא לאיזה שפל מוסרי חדש אנו יורדים שוב ושוב.