75 שנה - והבן מוסיף להעליל

יום השנה ה-75 לרצח ד"ר חיים ארלוזורוב הי"ד, היה בבחינת הזדמנות מחודשת לבנו שאול לחדש את עלילת הדם באופן המכוער והבוטה ביותר. את הבימה העניקו לבן בן ה-78 תחנת גלי צה"ל והמראיין הזחוח רזי ברקאי, ש"חגג", כמובן, למשמע דברי הבלע, שנאמרו בטון מתון ושקול, כביכול.

גם אותי, בנו הצעיר של קרבן העלילה, עמדו לראיין באותה שעה ממש. הזמינו אותי מ"קול ישראל" לתוכנית הבוקר. חיכיתי, המתנתי בסבלנות שעה וחצי – ולבסוף התקשרו: "מתנצלים, אזל הזמן".

שאול ארלוזורוב חזר באותו זמן על דברי השקר, שראויים לבדיקה משפטית אם יש מקום לתביעת דיבה נגדו, לפיהם אין כל ספק כי סטבסקי ורוזנבלט הרוויזיוניסטים רצחו. האיש פסל על הסף כל כיוון אחר לפשר תעלומת הרצח. הוא ליגלג על מנחם בגין, שהקים ועדת חקירה ממלכתית, שקבעה כידוע כי השניים לא היו הרוצחים – ושלל את האפשרות שהרצח נעשה בידי שליחי גבלס, או שליחי הקומינטרן הסובייטי, או בידי שני הערבים שחזרו והודו, חזרו והתוודו על פשעם.

שאול ארלוזורוב, שהיה כבן שלוש בהירצח אביו הדגול, מבקש אך ורק דבר אחד. לא אמת, כי אם רצח פוליטי. יש לו תנא דמסייע – האדמו"ר של המעלילים, יצחק בן אהרן, שהלך לעולמו לפני כשנתיים ולא חזר בו עד יומו האחרון מדבר העלילה.

אילו "קול ישראל" היה עומד בדיבורו ונותן לי את הבימה (צריך לבדוק מדוע יזמו את הראיון עמי ומדוע ביטלוהו) – כך הייתי אומר:

הסכמתי להתראיין לא על-מנת לפתוח את הפצעים מחדש, אלא כדי להזכיר בשנת 2008 את קריאתו הנרגשת של אבי המנוח - מי שהואשם ב"הסתה לרצח" - לראשי מפא"י, למעלילים, לפיוס ולעלייה בצוותא חדא לקברו של ארלוזורוב בבית העלמין טרומפלדור. והייתי קורא להם לפיוס ולעלייה בצוותא חדא גם אל קברותיהם של קרבנות העלילה, אב"א אחימאיר, אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט, בבית העלמין נחלת יצחק.

אין לי אשליה, הייתי ממשיך ואומר, מעטים ייענו לקריאה; בוודאי לא בנו של הנרצח שהפך להיות מעליל מקצועי, והוא מסתמך על "עדות" אמו המנוחה, שכל עוד הייתה בחיים נשאה את שרביט העלילה בגאון.

הייתי אומר עוד בראיון, כי ארלוזורוב ואחימאיר היו שני אינטלקטואלים מזהירים, שני אנשי אמונה, שני כוכבים מזהירים בשמי התנועה הציונית, איש איש בתנועתו – וגם שני יריבים אידיאולוגים. הלוואי עלינו, בימינו, יריבויות אידיאולוגיות לשם שמיים כמו היריבות בין שני האישים הללו – האחד נרצח בגופו, השני נרצח בנפשו.

הייתי מציין, כי בראשון-לציון ישנם שני רחובות. האחד נושא את שמו של ארלוזורוב, השני את שמו של אחימאיר. וראו זה פלא: שני הרחובות מצטלבים זה בזה, עמוד אחד נושא את שמות שני המנהיגים הברוכים הללו. שני שמות שמצטלבים, שני שמות של אישים, נציגי שתי מפלגות ציוניות, יריבות אמנם, אך משלימות זו את זו.

והייתי אומר עוד, כי רבים האישים בשמאל, שאינם קונים את עלילות-שאול, ובהם חיים גורי ויצחק חנקין שאיננו עוד. זה האחרון שמע ב-1938 דברים ברורים בכלא עכו מפי שני האסירים הערביים, עיסא דרוויש ועבדול מג'יד, דברי התפארות, שהם רצחו את המנהיג היהודי. גורי מספר על כך ברומן שלו "הספר המשוגע".

והייתי מספר את סיפורו של אלוף במיל. שלמה אראל, לשעבר מפקד חיל הים, שמשלים את סיפורו של חנקין, לאמור: בשנת 1938 עם שובו ארצה, נאסר אראל על-ידי הבריטים והושב בכלא עכו. בכלא הכיר את איש ה"הגנה" יצחק חנקין, השומר מעמק חפר שהרג את רוצחו של אלכסנדר זייד. אצל חנקין עבד במטבח האסירים אותו עבדול מג'יד. חנקין סידר לאראל פגישה עימו.

מספר אראל: "עבדול מג'יד דמה מאוד במבנה גופו המגושם ובמראה פניו הבהירים לאברהם סטבסקי, שאותו ראיתי פעמים מספר בזמן המשפט. הוא תיאר ברצון כיצד הוא ועיסא דרוויש נטפלו לזוג ארלוזורוב ועיסא שלף אקדח והרג את היהודי. אז נבהלו וברחו דרך סומייל. הוא לעג לאנגלים וליהודים גם יחד שהתקוטטו ביניהם ולא רצו להאמין לו".

על כל זה ועוד רציתי לדבר ב"קול ישראל" – אבל שמה התחרטו כנראה וחזרו בהם מהזמנת בנו של קרבן העלילה להתראיין ולומר את אשר על לבו, בתשובה לשאלות המראיינת.

קריאתו של אבי לעלייה בצוותא חדא לקברו של ארלוזורוב נשארה תלויה באוויר עשרות בשנים. והנה במלאת 75 שנה לרצח השפל, עולים אל הקבר. זוהי גם התייחדות פוליטית, כי המתאבלים זה 75 שנה ובראשם הבן – אינם רוצים כנראה בהתפייסות ובאמת. הם רוצים בשימור העלילה, בשימור הכזב.

הם נמנעים מלהטות לב ומוח אל חקר האמת, אל כל הגילויים שצצו ועלו מאז אותו קיץ נורא של 1933 ואשר מסתכמים בשורה אחת בפסיקת ועדת החקירה הממלכתית ב-1985, לאמור: לא סטבסקי ולא רוזנבלט היו רוצחיו של ד"ר חיים ארלוזורוב הי"ד.