לחרוק שיניים ולשלם את המחיר

כל המילים תהיינה חיוורות, ריקות ועלובות מכדי להביע את הכאב הנורא של כולנו, ומעל לכל של משפחות שליט, רגב וגולדווסר, שיקיריהן נחטפו על-ידי החמאס והחיזבאללה. שום מילים גם לא יצליחו לבטא את הצער, החמלה וההזדהות העמוקה איתן.

אפשר פשוט להתפוצץ לנוכח אוזלת היד הנוראה שמגלות הרשויות המוסמכות שלנו בכל הקשור לשחרורם של החטופים. במיוחד אפשר לצאת מן הדעת אל מול המשחק הכפול והמלוכלך שמנהלים שני האהודים (אולמרט וברק), בעלי הסמכא, כלפי המשפחות האומללות, הנכספות כל כך לקבל, סוף סוף, את יקיריהן, שנגזלו מהן בעטיה של מלחמה ארורה וכושלת.

טקטיקה כושלת

שני האהודים העניקו סטירת-לחי מצלצלת למי שמגיע להם לפחות חיבוק או ליטוף. שום ספין של אהוד אלף ושום עיטור של אהוד בית לא יוכלו לכפר על העוול הנורא שנגרם למשפחות החטופים. הבריחה מן העסקה לשחרור חיילינו - לפי כל הסימנים שניים מתים ואחד במצב גופני ונפשי קשה - אינה אלא בריחה מן המציאות המרה. ומי שבורח מהמציאות הזו איננו אלא מוג-לב.

במציאות הקשה שנכפתה עלינו, הרבה בשל טקטיקה כושלת, צריכים עכשיו בעלי הסמכות גם לדעת לחרוק שיניים, לכבד את העסקה, ככל שהיא מרה, אף אם נגזר עליהם לבלוע גלולה נגד בחילה. סוף סוף מי שבישל את הדייסה העכורה - צריך גם לאכול אותה, הגם שהיא מרה כלענה.

אין מנצח

בהתמודדות האכזרית, שבין ישראל לארגוני המחבלים, אין מנצח. יש רק מפסידים. ומשום שיש רק מפסידים, צריך למצוא מוצא מן הסבך. כי מי שלא ידע לרדת מן העץ הגבוה ולמצוא את הפשרה הראויה, הגם שהיא כואבת כל כך - עתיד יהיה לשלם, בסופו של דבר, מחיר יקר מדי.

הכניעה למחבלים עלולה, כמובן, להביא להגברת תיאבונם של ארגוניהם לחטיפות נוספות. אבל, כאשר מגיע רגע האמת, שהוא גם הרגע האחרון, מתבטל ההיגיון אל מול הרגש. אף אחד מאיתנו לא יוכל להסתכל בעיניים אל מול המשפחות, הממתינות כל כך לשחרור יקיריהן בכל מחיר.

מחיר יקר

ניסיון העבר כבר הוכיח זאת מעל לכל ספק. בני הערובה במעלות שילמו בחייהם נוכח עימות צה"ל עם החוטפים; נחשון וקסמן שילם בחייו בעימות דומה שנועד לשחרורו; ואילו רון ארד נעלם כלא היה רק בשל מאבקי-כוח ויוקרה שתמציתם הייתה עיקשת: לא לנהל, בשום פנים ואופן, משא-ומתן ישיר עם מחבלים.

ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לחזור על משגי העבר. אסור להקריב הפעם, על מזבח הפרסטיז'ה, לא את החי ולא את המתים. שחרורם - כמה שזה כואב - שקול גם נגד שחרורם של מאה מחבלים, אפילו יש להם דם על הידיים.

ולמי שמפקפק כדאי שיזכור כי ה"דד ליין" כבר הגיע, ואם נפספס אותו - יהיה זה מאוחר מדי ואז ייגזר עלינו לשלם מחיר יקר שבעתיים. במלחמה בין צה"ל, הפיל הגדול ובעל הכוח, לבין אירגוני המחבלים, היתוש הזעיר והמצומק - תהיה תמיד ידו של זה הקטן על העליונה. לא מאמינים? עובדה: הוא הרי כבר הכריע את טיטוס...