נראה שבאופן פרדוכסלי דוקא סופם הטראגי של גיבורי מצדה הוא גם זה שהעניק להם חיי נצח. קודם כל בכניסתם לאתוס הלאומי שקיבל תוקף מחודש עם הציונות והשיבה לארץ ישראל ועכשו נראה שגם בזכות עץ דקל צעיר בן 5 שנים שעיני רבים נשואות אליו ולא בכדי. עץ הדקל הצעיר הוא תוצר של גלעין לא כל כך צעיר, ליתר דיוק בן 2,000 שנה שהיה בין הגלעינים שנמצאו בחפירות שערך הפרופ' אהוד נצר על פסגת המצדה בשנת 1963. הגלעינים נמצאו בתוך כד עתיק, שכפי הנראה שימש פח ונשמרו בתנאי קרור עד ליום שהטכנולוגיה החקלאית תהיה מפותחת מספיק להנביט אותם מחדש.
רק גלעין אחד מבין כל הגלעינים הצליח לנבוט בזכות מאמציהם של ד"ר איליין סלווי, מומחית לצמחים מקראיים וצוות המרכז למחקר רפואה טבעית בביה"ח הדסה. עקב המשמעות הרבה שיש לו גם מהבטים מדעיים טהורים מעורר העץ, שזכה לכינוי מתושלח התענינות בקרב בוטנקאים, אגרונומים וביולוגים ברחבי העולם. בין השאר, מכיוון שהוא הצמח שהונבט מהזרע העתיק ביותר בעולם עד כה וכן יש בו ללמד על אבות הטיפוס של סוגי הדקלים המודרניים.
כפי הנראה הוא שייך לזן התמרים, שמכונה "תמר יהודה", שנודע בזכות סגולותיו הרפואיות וטופח באזור יריחו וים המלח בתקופה שעד המרד הגדול. התמר היה מזוהה עד כדי כך עם ממלכת יהודה, שבמטבעות הרומיים שהוטבעו לאחר הכרעת המרד צויר עץ דקל כדי לציין את "יהודה השבויה", ולידו ניצב הליגיונר הרומאי הכובש.
כידוע, בזכות שורשיו הארוכים, המגיעים למקורות מיים תת-קרקעיים, עץ התמר הוא העץ יחיד שיכול לחיות באקלים מדברי. זו הסיבה שהפך להיות סמל להישרדות. אם אכן ישרוד מתושלח (וכולנו מחזיקים לו אצבעות), הרי שאותו גלעין תמר שנזרק ע"י אחד מלוחמי מצדה יהפוך סמל ליהשרדות של אלה שעמידתם מול הרומאים הפכה להיות מיתוס מכונן ועם קצת מזל יתברר שהוא ממין נקבה מה שיאפשר לו "להוליד" עצים נוספים מסוגו.
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
